"אף ישראלי לא ישהה בשטחה של המדינה הפלשתינית", הצהיר בשבוע שעבר הנשיא אבו מאזן. לא מזמן עוד אמר: "אף לא יהודי" - אך שינה את ניסוחו, כנראה אחרי שהסבירו לו שזה לא פוליטיקלי קורקט. בנקל נוכל לתאר לעצמנו כיצד היו אנשי הרוח ואבירי המוסר המקצועיים אצלנו מגיבים לו היה הנשיא שלנו מכריז כי אף ערבי או פלשתיני לא יישאר בשטחה של מדינת ישראל.
אך למען האמת, יש לראות את הצהרתו של אבו מאזן לא בתחום המוסר אלא בתחום הפוליטי, כלומר בהקשר לאפשרות המועלית באחרונה, בין היתר בחוגים מסוימים בוושינגטון, שאם תיכון מדינה פלשתינית יוצב כוח בינלאומי בבקעת הירדן כדי להגן על ישראל ממזרח - ובכוח הזה ישולבו גם יחידות של צה"ל. זאת כתחליף לתביעה הישראלית לריבונות או לפחות לשליטה ביטחונית בבקעה. לכך מתנגד אבו מאזן והדבר מרמז באופן ברור שהרשות הפלשתינית תתנגד גם לדרישות אחרות של ישראל בסוגיות ביטחוניות שונות. אחרי ניצחונה של ארה"ב על סדאם חוסיין היו אצלנו פרשנים שסברו שנסתם הגולל על החזית המזרחית ולכן הצורך בשליטה ישראלית בקו הירדן שוב אינו רלוונטי. אחרים טענו שבמלחמה המודרנית ובעידן הטילים ממילא אין ערך למחסומים קרקעיים.
שתי הטענות האלה הוכחו בינתיים כמופרכות מיסודן; במלחמתם באפגניסטן נוכחו האמריקנים לדעת שבכל פיסת שטח שלא נתפסת פיזית בידי חייליהם טליבאן עושה כבתוך שלו. חמור עוד יותר הוא חזיון התעתועים בדבר היעלמותה, כביכול, של החזית המזרחית. בעיראק הוקמה, כידוע, ממשלה חדשה שהשולטים בה הם גורמים שיעיים למיניהם, ובהם כאלה שהקשר ההדוק בינם לבין איראן אינו נופל מזה שבין טהרן לחיזבאללה הלבנוני.
לא כולם פרו?איראניים, אך כולם אנטי?אמריקניים. וכפי שמציינים משקיפים אמריקנים, המציאות הפוליטית המתגבשת בעיראק קרוב לוודאי תזרז את פינוי שארית הכוחות האמריקניים שעוד מוצבים שם. והם ממילא כבר אינם רבים. הפרשן המדיני של "הניו יורק טיימס", רוג'ר כהן, התייחס לכך באירוניה בטורו השבועי: "בנקודה זו ברור לגמרי מי פלש לעיראק... זו איראן. אחרי ככלות הכל, אין כל ספק שאיראן היא המרוויחה הראשית מסילוקו של סדאם ומעליית כוחם של השיעים בבגדד". כאמור, לא כל הגורמים השיעיים בעיראק הם פרו?איראניים, והמיעוט הסוני בוודאי אינו נמנה עם תומכי טהרן. אך עם התאדות הנוכחות האמריקנית בעיראק, אין ספק מי יהיה הגורם הדומיננטי במדינה השסועה: איראן.
פוטניצאל איומי גדול
התהליך הזה עוד יכול היה להיעצר לו וושינגטון פעלה בנחרצות רבה יותר כלפי משטר האייתוללות, אך לפי שעה אין סימנים לכך.
החזית המזרחית מתה או שאולי דווקא קמה לתחייה בהיקף ובפוטנציאל איומי שלא ידענו קודם. ההצעה להפקיד את אבטחת הגבול הקריטי ביותר של מדינת ישראל בידי כוח בינלאומי, שאינו סר למרותה של ממשלה ישראלית (ונתון לשיקולים המדיניים והכלכליים של גורמים בינלאומיים כמו האו"ם), היא רעיון עוועים. האם עלינו להזכיר למישהו את ההתחמשות של חיזבאללה תחת עיניו הסגורות למחצה של כוח האו"ם? אך הרי בסיני, אחרי הסכם השלום עם מצרים, הוצב כוח רב?לאומי לשביעות רצונה המלא של ישראל. מדוע שזה לא יפעל גם בגבולנו המזרחי, יהיו מי שיטענו.
אכן כך, אך זה בדיוק ההבדל הקטן: עם מצרים יש לנו הסכם שלום - עם איראן אין. אדרבה, איראן מאיימת להשמידנו ושליחיה אינם מכירים בזכות קיומנו. וגם הרקע הוא לגמרי שונה: אחד מסעיפי השלום עם מצרים קבע את פירוזו של חצי האי סיני ולישראל היה אינטרס מובהק בהצבת כוח רב?לאומי (לא בינלאומי הכפוף למועצת הביטחון של האו"ם), המורכב ברובו מאמריקנים ומגורמים ידידותיים אחרים. זאת כדי להוות מחסום פוליטי להבטחת קיומו של הפירוז הלכה למעשה. כשיש בארה"ב ובאירופה מי שמציעים שבמו"מ עם הפלשתינים (שממילא אינו מתקיים כרגע בגלל סרבנות הפלשתינים) יסוכם תחילה נושא הגבולות, ישראל טוענת בצדק כי גבולות הם בראש ובראשונה פונקציה של ביטחון. והפקרת הביטחון בגבולנו המזרחי אינה מתיישבת עם העיקרון הזה.