זאת היתה (גם) שנה טובה: שנת האמת. השנה שתיחתם הלילה בנשיקה היתה שנת הקץ לנשף המסכות הישראלי, שנת קריעת התחפושות והוצאת האמת לאור. מבפנים וכלפי חוץ, נחשף הפרצוף. זו השנה שבה יצאנו סופית מהארון: לא עוד דיבורים מתקתקים ונבובים על צדק ושוויון, לא דיבורים נמלצים וחלולים על שלום ושתי מדינות, בשנה הזאת נשמעה האמת בראש חוצות, מהדהדת מקצה הארץ ועד קצה - מדאיגה ומדכדכת.
אף אחד לא מדבר עוד על שלום, גם את "תהליך השלום" הכנסנו השנה אל מירכאות, להלעיגו ולהגחיכו, כראוי לו. מהשלום נותר בשנה הזאת רק מיטשל. גם מחזון שתי המדינות של ראש הממשלה ורוב הציבור בסקרים לא נותר דבר: בשנה הזאת אמרה ממשלת ישראל לא, אפילו להקפאה זמנית בהתנחלויות, והישראלים שתקו. אחרי שנת האמת הזאת איש לא יוכל עוד לטעון ברצינות שפני ישראל לשלום עם הפלסטינים. גם לא עם הסורים, שדיברו שלום והושבו ריקם. כל התירוצים התרוקנו מתוכן: חדל טרור פלסטיני, יש לפחות חצי פרטנר, מתון מאין כמותו, ובכל זאת אנו בשלנו. אמת מקיר תזעק: הישראלים לא באמת רוצים שלום. הם מעדיפים נדל"ן.
המסכות נקרעו גם מארשת פניה של החברה הישראלית פנימה. מראית עין של חברה סובלנית, דמוקרטית ושוויונית הוחלפה באחת בדיוקן אמיתי ואותנטי, לאומני וגזעני להחריד. רבניות ורבנים, ראשי עיר ומחוקקים, במקהלה צורמנית זעקו לא לערבים ולא לזרים.
בשנים שקדמו לשנת האמת הזאת עוד הוציאו גזענים אל מחוץ לחוק; בשנת האמת הזאת אמרנו, בלי בושה, שכהנא צדק. כמעט מחצית מהישראלים מתנגדים להשכרת דירות לערבים; יותר ממחציתם בעד חוק הנאמנות; רבניות מצטרפות לבעליהן וקוראות לבנות ישראל החסודות שלא לצאת עם ערבים; חבר כנסת קורא לירות בראשיהם של מבריחי ה"מסתננים", כפי שכינינו השנה את מהגרי העבודה ופליטי החרב; עמיתו מאשים את הרוסים בהרגלי השתייה של הישראלים; הצעת חוק: לגרש את הזרים שמבקרים את ישראל; מנהל תיכון ביפו לא מרשה לתלמידיו לדבר ערבית; פעיל נגד הכיבוש נכלא בעוון הפגנת אופניים, ופעיל זכויות הבדווים נכלא לתקופה ארוכה עוד יותר בעוון מוסך בלתי חוקי - שלל ידיעות של יום אחד בחיי מדינה, בשלהי שנתה הארורה הזאת, בדיוק כפי שהוטחו בפרצופנו במהלכה.
הזר מפיץ מחלות ופשע, הסטודנט הערבי רוצה לרשתנו, במחיר השכרת דירת שני חדרים וכיוון אוויר אחד. מסעות הפחדה וזריעת אימים מפני הזר והאחר, שלא היו מביישים שום חברה אפלה מהעבר, והפגנות חרפה נגד פליטים וערבים, בעידוד חלק מהממסד ושתיקת חלקו האחר, כשמכולם עולה הזמר: זמר ההתנשאות והלאומנות.
אין כאור השמש כדי לחטא
זאת היתה גם שנתו של אביגדור ליברמן. לא עוד זאב בעור של כבש, אלא בריון שכונתי שלא עושה חשבון. ניסיון להפשיר את היחסים עם טורקיה - ובום-טראח, נבוט על הראש. מאמץ לשמור על חיזיון התעתועים של "פנינו לשלום" - ובום-טראח, אגרוף בפרצוף. במקום נאומי השלום האינסופיים של שמעון פרס, קיבלנו השנה את מטחי היריקות של שר החוץ כנגד עולם ומלואו. לא רק כהנא צדק, גם ליברמן. הוא מדבר אמת, האמת של ישראל.
אין כאור השמש כדי לחטא. לכן, זאת היתה שנה טובה יחסית. אולי דווקא ההצפה הזאת של נבכי הנפש הלאומיים האפלים, שהיו נסתרים וסמויים במשך שנים, תעורר סוף סוף לפעולה את העם הנם. אולי אחרי השנה הזאת, שבזכותה לא נוכל עוד ללכת עם ולהרגיש בלי, יקוץ משנתו המיעוט שחושב אחרת. אולי כשהאש כבר מלחכת את סביבתו של כל אחד מאתנו, נבין שזאת לא החברה שבה אנו רוצים לחיות. ואולי יבין גם העולם במי מדובר.
הלילה בחצות, כשהשמפניה תזרום כמים, והנשיקות הצרפתיות יודבקו לשפתי אהובינו, אולי נתחיל להבין שהשנה הבאה תהיה גורלית. היא תהיה השנה האחרונה שעוד נוכל להציל משהו. אם יתחולל הנס וזה אכן יקרה, נכיר תודה לשנה שחלפה, שנת האמת של ישראל.