סוחרי האשליות נגד כרטיס ההשתלות

יש האומרים שבעת הזו, יומיים אחרי שאבי כהן ז"ל הובא למנוחות, לא ראוי לכתוב על שאלת תרומת האברים שלו - זו שלא קרתה למרות שהקפטן האגדי היה חתום על כרטיס אד"י. גם אם הנושא ראוי וחשוב - כך אומרים המבקרים - צריך להתחשב ברגשות המשפחה.

על זאת יש להקשות, לאיזו משפחה בדיוק הכוונה? האם לזו של חולה הכליות שמכונת הדיאליזה הפכה לשגרת הגיהנום שלו? של האישה הנבולה אשר משוועת ללב שיחזיר אותה לחיק החיים? אולי זו של חולה ה-CF שבלי השתלת ריאה ינפח בקרוב את נשימתו האחרונה? או שמא מדובר ביקיריה של הגברת המתעוורת לאיטה, שקרנית חדשה יכלה להאיר מחדש את יומה?

כל אלה אכן חוו רגעים קשים מנשוא בשעותיו האחרונות של אבי כהן, כאשר מכונות ההנשמה המשיכו לנפוח אוויר לתוך גופו חסר החיים, דואגות לכך שאבריו היקרים מפז ילכו וידעכו, עד שיהפכו חסרי תועלת עם פעימת ליבו האחרונה. קשה ועצוב לדמיין את מריטת העצבים של המשפחות לאורך התהליך הזה, פרי החלטתה המתסכלת של משפחת הכדורגלן. אלא שעם כל הרגישות המתבקשת בטרגדיה כזו, יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי. גם אם הפצע בנפשם של אלפי מועמדים להשתלה עדיין פתוח, צריך לנצל את תשומת הלב של הקהל הרחב ולהשאיר את נושא תרומת האיברים על סדר היום.

זמן קצר אחרי תאונת הדרכים שבה נפגע אבי כהן ז"ל, נודע שבני המשפחה מתייעצים עם רופאים ורבנים. למרות שמדובר בצירוף משונה, שהרי אין לרבנים שום ידע רלוונטי לבעיה האיומה של קרבן התאונה או של קרוביו, לא היה מקום לביקורת. נחמה ותקווה אינן עניין רציונלי. אם אדם רוצה לראות טכנאי מזגנים בשעתו הקשה, הביאו לו טכנאי מזגנים. אם דווקא רב יחזק את רוחו - שיהיה רב.

מעט אחר כך, שמענו שבני המשפחה - בעצת אותם רבנים - קוראים לשמירת שבת ומבקשים להוסיף את התיבה "חיים" לשמו של קרבן התאונה השרוי במצב אנוש. בשלב הזה עוד עמד לזכותם הכלל של "אין אדם נתפס בשעת צערו". גם אם היה מקום לבקר את האופן הציני שבו סוחרי הדת מפיצים את מרכולתם דרך אנשים נואשים, יכולנו ללמד זכות שהם מסייעים לאותם אנשים בשעתם הקשה ביותר.

אלא שאז הגיעה ההתפתחות האחרונה: מוחו של אבי כהן מת וסיכוייו לחזור לחיים אפסו. הטרגדיה של משפחת כהן הפכה לפתח התקווה של משפחות אחרות, אבל כהני הדת סגרו את הפתח הזה. הם שכנעו את הקרובים הלומי הצער להניח לגופו של אבי לדעוך, עד שחדל להיות קרן שפע של ברכה וחיים.

אפשר וראוי להלעיג על התרבות הפרימיטיבית שבשמה נעשתה הנבלה הזו, אבל כל הלעג והארס לא ישנו את המציאות: אחרי מאות שנים של מהפכה מדעית והשכלה, חלקים גדולים של החברה המערבית עדיין נמצאים במצב התודעתי של האדם הקדמון שיצא ממערתו כדי להשתחוות לשמש. הקידמה הביאה להמונים אייפון ו-1000 ערוצי טלויזיה, אבל השאירה את הנאורות מחוץ להישג ידם. מכל בחינה מעשית, אין הבדל בינם לבין מיליארדי התמימים שזבחו לבעל, פיטמו את כהני המקדש והעשירו את הכמרים תמורת תעודת כניסה לגן עדן. משפחת כהן לא הלכה שולל אחרי הרבנים בגלל טיפשות או חסרון כיס, אלא משום שלא צוידה בשום חיסון נגד לוחשי הלחשים וחרשי הקמעות.

הבעיה, איפוא, אינה בעצם קיומם של רוכלי האשליות, מרבנים ועד לקוראים בקפה, אלא בעובדה שהקידמה לא הכחידה את הביקוש אליהם. החינוך המערבי אמנם מקדם את הטכנולוגיה, אבל מקנה מעט מאד הגנות מפני אותם הבלים ששיגשגו כבר בתקופת האבן. האם מדובר במחדל, או שזהו פשוט טבע האדם? זו כנראה שאלה אקדמית. הכשלון הוא כשלון וצריך להכיר בו: למרות כל הגיגהרצים והננוטכנולוגיות, אנשים מתקדמים לכאורה ימשיכו להתהלך בינינו בהמוניהם ולבקש סעד מגונבי דעת.

אחרי ההכרה בבעיה, יוכל הציבור הנאור לנסות להתמודד איתה. אם אין אפשרות להעלים את הביקוש לפתרונות קסם, אפשר לרתום אותו למטרות מועילות. שוו בנפשכם שהרבנים שהתקבצו סביב משפחתו הלומת הצער של אבי כהן, היו מגלים לצידם מתחרים - כהני דת חדשה שמבטיחה החלמה בתמורה להקפדה על מיחזור, חסכון במים והפחתת צריכת שומנים רוויים?

כל הבטחת שווא של הרבנים, הייתה נתקלת בשקר גדול ומרהיב יותר של הירוקים. במקום לקרוא לשמירת שבת, הייתה משפחת הגוסס הייתה יוצאת בקריאה לציבור לנסוע בתחבורה ציבורית. במקום הנחת תפילין המונית - התקנת חסכמים, או הפחתת צריכת שומנים רוויים. אנשי הדת החדשה לא היו נזקקים להסברים מסובכים אודות החשיבות של השתלת איברים. תחת זאת, הם היו מודיעים למשפחה שתרומת איברי הנפטר תעלה אותו מיד לגן עדן מפואר ומשוכלל יותר מזה של הרבנים. כרטיס אד"י היה הופך בן לילה ללהיט, אילו היה משווק להמונים כסגולה לפרנסה, לפריון ולבנים זכרים. יש אמנם משהו צורם בשימוש באמונות טפלות כדי לקדם מטרות נאורות, אבל עוד פחות רציונלי להניח לרבנים לגרוף לבדם את רווחי העתק של שוק האשליות.