קיראו וזיכרו היטב את השורות האלה. זהו מונולוג של אם בישראל שתוקף אכזר פירק ברגע אחד לרסיסים את נפשה של בתה, וקרע קרע במשפחה נורמטיבית, כזו שתמיד היתה מושא לקנאה. היא לא דיברה עד היום, לא שיתפה בכאבה החודר, לא יכלה לספר על העצב התהומי, החודשים הארוכים ללא שינה, ועל הדיכאון שאחז בבתה. נפשה נקרעה למראה הבת הבוגרת שחוזרת להיות נתמכת, תלויה, קטנה. עכשיו, עם סיום משפט קצב, היא החליטה לא לשתוק יותר. חשוב לה שיבינו מה עובר על נפגעות תקיפה מינית, איך עולם שלם קורס ברגע, ועד כמה מר וקשה הקרב על החיים, שלא חוזרים לעולם להיות מה שהיו לפני. חשוב לה גם לצאת במסר למערכת המשפטית בישראל, ולומר, כמעט בתחינה, שחייבים לסיים משפטים של אונס מהר ככל שניתן. כל התמשכות, לדבריה, מחסלת את הסיכוי של הנאנסת לשיקום.
"זה היה רגע שבו כל העולם התמוטט. רגע אחד שבו כל המשפחה שלנו נכנסה למקום טראומתי וקשה. הילדה שלנו, המוכשרת, המצליחה, שופעת האופטימיות וההומור, עברה תקיפה מינית אכזרית. היא התקשרה אלינו דקות אחרי המקרה, וצרחה 'אנסו אותי'. אחר כך היא באה הביתה וכלום כבר לא חזר להיות כמו שהיה קודם. היא הפסיקה לישון, לאכול, לא יכלה לשמוע רעש, טלפונים - כלום. היא גם לא הכניסה דבר לפה. חודש ימים.
"בשל ההחלטה שלנו לא לשמור את העניין בסוד בפני המעגלים הקרובים שלנו, היה כאן כמו שבעה. באו עשרות 'מנחמים', הביאו אוכל, שתייה, ואני הרגשתי שיש לי בבית מת מהלך. הילדה שלי כאן, אבל היא בכלל לא חיה. לא קיימת. אני החלטתי ממש בשנייה הראשונה, נשבעתי לעצמי שאני אשמור על המשפחה הזאת, שאנחנו לא נמות, שאנחנו נצליח לחיות. התכנסנו כולם, כמו לצו 8. נצמדנו אחד לשני, ויצאנו לקרב הקשה ביותר של חיינו.
"היא לא דיברה. היא גם לא אכלה. הבת שלי נכנסה לדיכאון קליני הכי עמוק שאפשר. לא יכולנו להגיד לה כלום. אין מילים שיכולות לצאת במצב הזה. אין כאן נחמה. הכל התפרק לרסיסים, הכל נגמר ברגע אחד".
הדוברת היא אמא אמיצה ומאוד מגוננת. היא התלבטה מאוד אם להיפגש, להוציא את כאבה העצום, ולחלוק את מכאובי נפשה של בתה ושל שאר בני המשפחה. הסיפור הפרטי שלהם הסעיר בזמנו את המדינה, ועכשיו אנחנו נפגשים כמעט בסתר. היא לא מסכימה שיוזכר באיזו תקיפה מינית מדובר. היא יודעת היטב שגילוי כזה יכול לפגוע בבת שעליה היא שומרת בקנאות.
לפי נתוני המרכז לנפגעות תקיפה מינית, אחת מבין שלוש נשים במדינת ישראל עברה תקיפה מינית ואחד מבין שישה גברים חווה את הפשע הקשה הזה. הבת שלה נפלה קורבן לפשע ועדיין לא ממש הצליחה לקום ממנו. היא מדברת בשקט, מחושבת ובוררת היטב את מילותיה. עיניה עצובות. ידיה נעות ללא מנוחה, שפת הגוף משדרת נחישות, אבל גם עייפות רבה.
"מיד לאחר המקרה הנורא התחיל עניין המקלחות. פתאום עשיתי שלוש מקלחות ביום. הייתי חייבת להתנקות, זה לא היה דבר מוסבר, אולי הייתי צריכה להרגיש שאני עוזרת לבת שלי לנקות את הרעלים הקשים שפשטו בגופה ובנפשה. עברו חודשים ארוכים עד שבתי העזה בכלל לצאת מהבית. היינו יושבים מולה שעות בבית, ללא מילים. השקט הנורא איים לפרק אותנו. היא לא עשתה דבר, לא היתה בה חיות, היא היתה שבר כלי. יש משפחות שמתפרקות בגלל מקרה כזה. אותנו זה דווקא מאוד איחד, גיבש, הפכנו ליחידה אחת מגויסת, שעושה הכל להציל את הילדה. משפחה שרוצה רק לשוב לחיים".
מדובר באישה משכילה, רהוטה, מאוד מטופחת, שרכשה מקצוע והקימה משפחה טובה. היא אומרת שהבית שלהם מלא הומור. שאולי זו נקודת האור שעמדה לצידם בשבר הנורא. היא אומרת שספק רב אם הם היו יכולים לשרוד ולא להשתגע ללא הבדיחות הקטנות, והצחוק שלעיתים מופיע.
"היו וישנם גם את הלילות. לילות ארוכים, מסויטים, לילות של התקפי חרדה. אתה קם, מתעורר בחרדה קשה, מתהפך, חושב לעצמך איך אני קמה מזה עכשיו. איך אני בכלל מגיעה לבוקר בחיים. ובחדר ליד נמצאת הבת שלי. היא לא ישנה לבד כי היא לא יכולה לעשות את זה מאז אותו לילה. היא צריכה שיחבקו אותה, יעטפו ויעניקו לה הכי הרבה ביטחון שאפשר בעולם. היא שוב הילדה הכל כך קטנה שלי. ואני נקרעת. נקרעת מבפנים. לא מצליחה אפילו לנחם אותה, להסביר לה איך קורה לה לפתע אסון כזה. איך יש בעולם הזה כל כך הרבה רוע, מדון ואכזריות".
"תהליך קשה ומייסר"
יעל בלייך?קימלמן היא עובדת סוציאלית קלינית ורכזת הכשרת אנשי מקצוע במרכז לסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל. היא מספרת שלפי נתוני המרכז, בשנת 2009 נרשמו 7,594 פניות מצד נשים וגברים בגין תקיפה מינית. היא אומרת עוד שרק 20 אחוזים מהפונים אליהם גם מגיעים בסופו של דבר להגיש תלונה במשטרה. "תהליך שעוברת נאנסת או מותקפת מינית הוא קשה ומייסר מאוד", מסבירה בלייך?קימלמן. "יש רבים המעדיפים לשתוק. לשמור את הסוד הנורא הזה אצלם הכי קרוב שאפשר. הם מתביישים, הם מפחדים, נרתעים מכל המסע הזה שעלול לפצוע, לדקור ולפגוע בהם. גם אם הנשיא לשעבר משה קצב יורשע וגם אם ייצא זכאי - מה שחשוב כאן זה התהליך הנורא שעבר על המתלוננות. זה חשבון הנפש שצריך להיעשות כאן, ומהר.
כל כך הרבה זמן עבר מאז התלונה ועד הכרעת דין, ובכל הזמן הזה התנהל מסע ההכפשות, אולי זה הגורם המכריע בהימנעות הנשים מלהגיש תלונה, לספר בכלל למישהו אחד קרוב מה קרה לה, מה מוטט את חייה".
במסר הזה הופכת ומתעסקת גם האם הכל כך עדינה ורגישה. המבט שלה נעשה חד, היא רוכנת לפנים, ידיה שלובות, והיא אומרת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "מערכת המשפט מנהלת משפטים כאלה רגישים יותר מדי זמן. צריך לעשות לזה סוף. חייבים להבין שכל דיון שכזה הוא שוב רכבת שדים, הרס עצמי איום ונורא לנאנסת. כל ההישגים הקטנים, כל התקדמות זעירה שהנאנסת מנסה לעשות מיום ליום, אולי מדקה לדקה, נעלמים באחת ביום של דיון משפטי. צריך לקצוב זמן ברור וידוע ומהיר למשפטי אונס, צריך להבין שמשפטים ארוכים מחסלים את הסיכוי לשיקום. פשוט הורגים אותו.
"מזור וריפוי מלא לא יהיו כאן", היא מדגישה, "אך גזר דין ושליחת האנס לכלא מהווים גם הכרה לסבל של הנפגעת, נותנים לה תחושה עובדתית שלא המציאה דבר, שהכל לא היה מפרי דמיונה הקודח - מה שלעיתים קרובות הוא האויב מספר אחת של הנאנסת", היא אומרת, נשענת לאחור, משדרת בגופה שהיא זקוקה לקצת מנוחה אחרי הדברים הכואבים שיושבים תקופה ארוכה על ליבה.
אחר כך היא תחייך מעט. תסתכל בעיניים טובות ותספר שיש גם רגעים טובים וחיוכים כדרך הישרדות, מתוך רצון עז להמשיך לחיות ולא למות מהשבר הקשה. "אחרי לא מעט חודשים התחילו סימנים קטנים של חזרה לחיים. הבת שלי חזרה לנהוג בלילה. נסעה לעיר, ואפילו החלה לישון לבד. אז היא גם יכלה להישאר לראשונה לבד בבית.
"זאת ילדה עצמאית מאוד שאיבדה הכל באחת, אבל החלה להשיב לעצמה משהו מזהותה. היא הלכה לסרט, יצאה קצת עם חברות. אני ראיתי את זה, שמחתי קצת בליבי. חשבתי שהנה, בתי מגלה סימני חיות. ידעתי שאין בכך סימן לריפוי מלא, לשיקום אמיתי, ידעתי וגם כיום זה ברור לי שאת הטראומה הזו היא לא תצליח לסלק לעולם. זה יכה בה כשהיא תלד, זה יחזור אליה כל אימת שמשהו הכי קטן יזכיר לה את המקרה שנחת עליה באכזריות. זה לא ייתן לה מנוח", אומרת האם.
בתה עברה ימים קשים מנשוא, וכנראה שימים רבים כאלה עוד לפניה. היא לא מצטערת שהתלוננה במשטרה, היא לא מתחרטת שחשפה את הסיפור. היא תמיד שאפה למיצוי הדין של התוקף. גם תחושת נקם אחזה בבת האמיצה ולא הירפתה. "ידעתי שבתי חזקה, נחושה, ראיתי את זה לכל אורך הדרך. גם בימים שבהם לא היה בה צלם אנוש, שבהם נפלה לדיכאון עמוק, האמנתי בכוחות שלה וביכולת שלה לקום.
"קשה לתאר במילים מה עוברת נפגעת מינית, איזה שבר ואובדן יש בסיפור הזה. ישבנו בהתחלה שעות במשפחה ורק בכינו אתה ביחד. מצד אחד ליטפנו, גוננו, עטפנו אותה, מצד שני גם אנחנו בני אדם, גם לנו יש רגשות, הבית שלנו התפרק רגשית לרסיסים".
השעה כבר מאוחרת, הרחובות כמעט ריקים. העיר סוגרת אחריה עוד יום כמעט שגרתי. האם האמיצה הזאת רוצה לחזור הביתה. לשוב לבתה, ולחבק אותה שוב. השיחה ריגשה אותה מאוד. היא יודעת שהיתה חייבת לפרוק, להעביר מסר, להבהיר אולי אפילו קצת מה מתרחש אחרי התקיפה, מה קורה בתוך הנפש ובבית פנימה.