ימים רבים היו ישראלים רבים שחששו כי היום הזה לא יגיע. במערבולת הרגשות והסערה הנפשית, שפקדה את ישראל בארבע וחצי השנים האחרונות, היה מקום לחשוש כי איכשהו תימצא יד נעלמה אשר תסכל את סיום הפרשה הקרויה על שמו של הנשיא לשעבר משה קצב.
אך הבוקר יצבאו רבים על האולם הגדול של נשיאת בית המשפט המחוזי והשופט ג'ורג' קרא יקרא חלקים מהכרעת הדין, והסקרנות, שהיא מצד אחד חשובה לקביעת נורמות התנהגות בחברה שוויונית ומצד אחר אינה נעדרת מציצנות, תבוא על סיפוקה. לפחות זמנית.
קצב טילטל את ישראל בתלונה כוזבת על אחת מעובדותיו אשר קיים עימה קשר בעייתי, והמיט על עצמו צרה צרורה. שכן מן הרגע שבו נפתחה תיבת פנדורה חברו כל מרכיבי סיפור המעשה לדרמה עם סממנים של טלנובלה.
לכל אדם עמדה בסוגיה
פיתולי הפרשה שחקו עד דק את כל בעלי הרצון שביקשו להתייחס למורכבותה של הבעיה, לסוגיית המרות לעומת יחסים שהתקיימו בהסכמה, להפעלת הכוח כנגד המשיכה החוזרת של חלק מהקורבנות לחזור ולהיעזר בנשיא המדינה בדימוס, ושורה ארוכה של שאלות שיש בהן משום חטטנות בגורלה של משפחת קצב מזה ובגורלן של קורבנות העבירה המיוחסת לו מזה.
בוודאי שהשאלה הראשונה היא אם הוכחה עבירת האונס. ממנה נגזרת התשובה הציבורית. אם יזוכה ממנה - תתהפך הקערה על פיה אפילו אם יורשע בכל הסעיפים האחרים, ואם יזוכה מכולם או רובם - יירשם משפט קצב כפיאסקו הגדול של פרקליטות המדינה, ורבים יאמרו כי מוטב לה לשבות גם להבא.
מעניינת גם השאלה אם פסק הדין ניתן פה אחד. אם אכן כך - יקשה על הצד החש עצמו מקופח לערער על ההכרעה.
בסופו של דבר, כמעט לכל אדם ואדם בישראל יש עמדה בסוגיה זו. לרוב היא רגשית, אמוציונלית, מלווה בכעס ובזעם לצד זה או אחר. נראה כי הרוב המכריע בציבור מתייצב נגד קצב, אם כי הדבר צריך הוכחה. מה שלא צריך הוכחה הוא שמעטים בלבד בציבוריות הישראלית ישנו את עמדתם אם היא סותרת את פסק הדין.
לפיכך תמיד יימצא קומץ של ידידים, שכמעט בכל תסריט אפשרי ילווהו לביתו בקריית מלאכי בשירה סוחפת של "הוא זכאי, הוא זכאי".
הבוקר ב?9:00 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יוצאת השיירה לדרכה האחרונה. הסבלנות פוקעת.