בשנה הבאה ניאלץ להיפגש עם אתגרים קשים. ארה"ב תעזוב את עיראק, איראן תגביר את השפעתה על עיראק, וקשה להאמין שאפשר יהיה למנות את עיראק כחלק מן המדינות הערביות המתונות. גם מאפגניסטן יתחיל הצבא האמריקני לצאת, אך לא תהיה זאת יציאה מלאה. אפשרות חלוקת אפגניסטן בין האזורים הנשלטים על ידי הטליבאן לבין האזורים האחרים תעמוד על הפרק. ייתכן שזה יהיה הפתרון הגרוע פחות למדינה אומללה זאת.
בדרום סודאן יתקיים, בראשית ינואר, משאל העם שתוצאתו צפויה מראש. יימצא רוב גדול להתנתקות מן הצפון, אך קשה להאמין שהצפון יאפשר זאת. אם אכן יסרב הצפון להכיר בתוצאות משאל העם, עלולה להתפתח שם מלחמה נוספת. לבנון ממתינה להכרעת התובע מטעם האו"ם באשר לאחריות לרצח רפיק אל?חרירי. ברגע שתינתן ההכרעה, ובהנחה שהיא אכן תתייחס לאנשים מרכזיים בארגון חיזבאללה, עלול להתפתח עימות אלים מצפון לנו, שסכנתו העיקרית - השתלטות של חיזבאללה על לבנון. רק זה עוד חסר לנו.
המאבק על השימוש במי הנילוס הולך ומחריף. שבע מדינות משתמשות בהם, אך למצרים ולסודאן יש זכות ל?85 אחוזים מן המים (על פי הסכם קולוניאלי בריטי מ?1929) וחמש המדינות האחרות מתקוממות נגד הנצחתו. חורף שחון עלול להפוך את המחלוקת לעימות.
איראן תמשיך במאמציה הגרעיניים, מתוך מטרה להגיע למצב שבו הכנת פצצה תהיה בהישג יד. היא לא תייצר פצצה גם אם הדבר יהיה ביכולתה, וגם אם מאמציה לא יסוכלו. ארה"ב תבקש להמשיך בסנקציות נגד איראן, ואף להחריפן. קשה להאמין שסין, אשר רעבונה לנפט גדל משנה לשנה, תהיה מוכנה לתת לכך יד. קשה להאמין שתתקיים פעולה אלימה נגד איראן.
הקואליציה לא תשרוד
אירופה עומדת בפני החרפת המשבר הכלכלי. במצב שכזה יכולתה המדינית נחלשת והולכת, והיא לא תמלא תפקיד מרכזי בזירה הבינלאומית. מדינות ה?BRIC (ברזיל, רוסיה, הודו וסין) ימשיכו לעניין את המשקיעים בעולם וימשיכו לצמוח, אך אין שום סיכוי שיהיה בידיהן לקחת את המושכות להנהגת העולם. ארה"ב יכולה להירגע - גם ב?2011 היא תישאר המעצמה היחידה בעולם.
ואנחנו? סביר להניח כי הקואליציה הנוכחית לא תשרוד את השנה הבאה. הקרעים בתוכה גדלים והולכים. אי התקדמות מדינית תוביל, כנראה, לפרישת העבודה, ואילו התקדמות כזו או אחרת תוביל לפרישת ישראל ביתנו. נתניהו יעשה מאמץ לקיים מראית עין של התקדמות מדינית, אך יסרב בכל תוקף לפרוש תוכנית מפורטת מצידו. הוא יודע היטב שכל תוכנית שיציג לא תזכה לתמיכה אמריקנית או אחרת, בעוד תוכניתו של אבו מאזן היא, פחות או יותר, תוכנית קלינטון משנת 2000, שהתקבלה על ידי העולם כולו. מדינות נוספות יכירו במדינה הפלשתינית בגבולות 67'. אחרי הכל, הדבר לא דורש מהן מאמץ גדול מדי ומאפשר להן אשליה של מעורבות מדינית.
האם לאחר כישלון הפרק המדיני הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים יחליט אובאמה להציג תוכנית משלו, כפי שרמזה הילארי קלינטון? יש לכך סבירות מסוימת. האם תוכניתו תקרב את השלום? יש לכך סבירות נמוכה יותר. האם לאחר שתפורסם תוכניתו, ינסה להוביל למימוש הפרק השני של מפת הדרכים, כלומר מדינה פלשתינית בגבולות זמניים? כנראה.