משפט קצב - ההכרעה שתשפיע על החברה הישראלית

בקיץ 2006, עת שהיתי בצרפת במסע הסברה, נשאלתי שוב ושוב על ידי עיתונאים צרפתים נדהמים - האם השתגענו? כיצד קורה שאנחנו מעמידים לדין נשיא מדינה על פלירטים עם נשים? כאשר עניתי שבישראל כולם שווים בפני החוק ונשיא מדינה אינו פטור מהעמדה לדין אם יימצאו מספיק ראיות נגדו על הטרדה מינית, בני שיחי החלו לחשוב, להפנים ובסופו של דבר גם להעריך.

דווקא משום כך, במבט לאחור – רגע לפני הכרעת הדין בתיקו של משה קצב, חשוב להעלות כמה נקודות עקרוניות -

האמנם צדקתי אז כשטענתי שכל אזרחי ישראל שווים בפני החוק? האם במקרה זה שלפנינו, כמו גם במקרים נוספים של אנשי ציבור, לא ניתנו להם זכויות יתר, כגון הגנה על הפרטיות, משפט בדלתיים סגורות, אינספור דחיות כדי לאפשר לפרקליטים לעיין שוב ושוב בחומר הראיות? האם לא בוטלה עסקת טיעון זמן קצר לאחר שנחתמה? האם לאזרח הפשוט, המואשם בעבירות דומות, עומדים האמצעים לשכור את שירותיהם של טובי עורכי הדין, כפי שהתאפשר למשה קצב?

כמו כן, משך הזמן הממושך בו מתנהלים החקירה והמשפט מציב שאלות רבות, עליהן חשוב לקבל הסברים. אין ספק שפרק זמן כה ארוך – למעלה מארבע שנים - הסב חרדות , חוסר ודאות ואף סבל רב לאותן מתלוננות שהמתינו והמתינו. יתרה מזו, כל אותן נשים שהעזו והתלוננו, בין אם מתוך אומץ לב, בין אם בעידודם של גורמים אחרים, הפכו, חיש מהר, מקורבנות לנאשמות. כך היה במסע ההכפשה הציבורי נגד א' מבית הנשיא בתלונתה נגד קצב, וכך היה, למרבית הפלא, גם לאחרונה, במקרה המתוקשר של ד"ר אורלי אינס. הן הפכו בעיני הציבור לנשים קלות דעת, מופקרות, וגורמים המקורבים לתוקפים דאגו לספר לנו על ההיסטוריה הארוכה של הרומנים שקיימו. הרי אם קיימו רומנים מרצונן הטוב או הרומנטי, אין ספק שהדבר נותן הכשר לתקוף אותן מינית.

במקרים אחרים אף שמענו טיעונים מוזרים שזאת "תרבות מקובלת", מעין ספורט לאומי (גם בצבא וגם במשטרה) ולכן למה לנו להתרגש? כך הופכת התנהלות כזו, במקרה הטוב, לסיפור "קליל" ( "עזבי שטויות...") שלא צריך להתייחס אליו, ובמקרה הגרוע ללגיטימי. במבט לאחור, מותר גם לשאול שוב מדוע במקרה של משה קצב ידעה התקשורת בסביבתו זמן רב על הרגליו, אבל בחרה לשתוק?

להכרעת הדין היום יש חשיבות עליונה, לא רק בעבור משה קצב והמתלוננות. יש לה חשיבות לגבי המשך התנהלותנו כחברה. יש חשיבות למסר שהיא תעביר לגברים, באשר לנורמות המקובלות ובעיקר הבלתי מקובלות בחברה מתוקנת, ויש חשיבות למסר שהיא תעביר לציבור הנשים: האם הן תוכלנה גם בעתיד לחשוף תקיפות נגדן ללא חשש ומורא. ואחרי ככלות הכל, הכרעה זו ודאי תזכה לשימת לב רבה גם במדינות מעבר לים בקשר למערכת המשפט והצדק בישראל.

* הכותבת, קולט אביטל, החזיקה בשורת תפקידים דיפלומטיים בכירים, כיהנה כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה והייתה האישה הראשונה שהציגה מועמדות לנשיאות ישראל.