בכל תחום בחיינו יש מישהו שמראה לנו את הדרך. אליו נושאים עיניים, ממנו לומדים, בקולו שומעים. כשהוא מדבר, מקשיבים. בתחום התקשורת הישראלית, ובמיוחד בתחום העיתונות הכתובה, זהו דב יודקובסקי. חתן פרס ישראל, זקן השבט, הגרנד מאסטר שלנו, העיתונאים.
איש אינו יכול להתעלם מהמהפכה האדירה שחולל האיש המנומס ורך הדיבור, המשכיל לאין שיעור הזה, שכל ימיו ברח מחשיפה כמו מאש. הוא אבי הנוסחה הקרויה על שמו, נוסחה שיצרה עיתון, שלהגדרתו "השר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו אינו מפחד מקריאתו".
הנוסחה הזו הייתה הבסיס לזינוק שרשם "ידיעות אחרונות" בתקופתו, ואין עורך ותיק או פרח עיתונאות שאינו מכיר אותה. נוסחה גאונית בפשטותה, שגורמת לך לטפוח על מצחך: "איך לא חשבו על זה קודם".
הכאב והצער לא עומעמו
כשיישם אותה, לפני יותר מ?60 שנה, הניח למעשה דב יודקובסקי את הבסיס לעיתונות הישראלית המודרנית. מול העיתונות הדידקטית של אותם ימים, שהשתמשה בשפה גבוהה וכבדה ונשענה על כותבים נפרדים, העמיד דב יודקובסקי אלטרנטיבה שנשענה על עורכים. עורכים אלה רקחו מדיווחי הכתבים השונים סיפור קוהרנטי אחד, עם התחלה אמצע וסוף. במקום אוסף של ידיעות שכל אחת הציגה זווית אחרת, הקורא קיבל ידיעה אחת, כתובה בלשון בני אדם, בשפה נקייה ועניינית שנתנה לו את כל התמונה כולה. בנגזרות שונות של הנוסחה הזאת משתמשת גם היום כל מערכת חדשות במדינת ישראל.
באמת שקטונתי, אבל בצירוף מקרים אקראי, דב עזב את "ידיעות" במשמרת שלי כראש דסק החדשות, ועבר ל"מעריב" (ב?1989). כך נפלה בחלקי החובה לכתוב את הידיעה על עזיבתו, ואני זוכר את הערב ההוא בבהירות רבה. את העצב, את החשש מפני הבאות, את ההלם. אין מי שלא אהב את "דוף", כפי שקראנו לו בחיבה מאחורי גבו, ואין מי שלא הצטער על לכתו. אני זוכר את הקפדנות בבחירת כל מילה בידיעה הקצרה ההיא, שכללה, באופן נדיר, למרות העוינות החריפה בין שני העיתונים, את המילה "מעריב".
ועכשיו אני נקרא לכתוב מאמר על לכתו מאיתנו, הפעם לתמיד. אף על פי שהידיעה לא הפתיעה, משום שמצבו של דב הידרדר לאחרונה והוא היה מאושפז במצב קשה מאוד, הכאב והצער לא עומעמו. עולם העיתונות הישראלי איבד את העיתונאי מספר 1 שלו. יהי זכרו ברוך.