משה קצב יורשע מחר באונס. רק נס בסדר גודל מקראי יציל את נשיא המדינה לשעבר מהרשעה בעבירת מין חמורה. פסק הדין צפוי לכלול גם ביקורת קטלנית של הרכב השופטים על אמינותו של קצב. וכך מסמלת סוף השנה האזרחית את סוף הקריירה של המטאור מקריית מלאכי. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא ובחזרה. משה קצב בדרך לכלא.
למרות הסיפור הטרגי, הכמעט הוליוודי, של בן המהגרים מפרס שעלה לגדולה בעיר פיתוח קטנה בדרום, נבחר לכנסת, כיהן כשר והפך לאזרח מספר אחת, משפט קצב הוא הוכחה שצדק לא צריך רק להיעשות אלא חייב להיראות. ההחלטה האומללה לסגור את המשפט ולנהל את הדיונים בדלתיים סגורות עיקרה מתוכן את כל ההיבט הציבורי-חינוכי של המשפט. בשם הגנה מאוחרת מדי ומפוקפקת מדי על זהות המתלוננות, חסמו השופטים מהציבור את היכולת לשמוע ולראות מה קורה במשפט האונס המעניין והחשוב ציבורית ביותר בתולדות המדינה.
אין הרבה מדינות, גם דמוקרטיות, שהיו מושיבות את נשיא המדינה על ספסל הנאשמים באשמת אונס. ישראל צריכה להתבייש בעצם כתב האישום אך להתגאות בכך שכולם שווים בפני החוק. הדמוקרטיה הישראלית השברירית מותקפת מדי יום בידי בעלי עניין, כך ששקיפות מלאה של משפט קצב הייתה יכולה לסייע מאוד בהוכחה שאין חסינים יותר ופחות. מי שפגע, ייענש. מי שאנס, יורשע.
דרוש משפט ראווה
בלתי אפשרי לצבור אמון בהליך משפטי חסוי ומסוגר. ללא שקיפות יכול כל צד לספר מעשיות על מה שהתרחש בין כותלי בית המשפט. גם לשופטים ודאי היה נוח לנהל את הדיונים ללא הנודניקים מהתקשורת, אלו ששואלים שאלות ומטרידים את כבוד השופטים עם זכות הציבור לדעת ושאר הצקות.
למרות האסוציאציה השלילית, יש יתרונות רבים למשפט ראווה. ודאי כשמדובר בנשיא מדינה לשעבר שחשוד בשורה של עבירות מין חמורות. נדמה כי לכולם במערכת המשפטית התאים להסתיר את המשפט הסנסציוני. זהו סיפור טרגי עם התחלה וסוף, את האמצע שמעו רק ג'ורג' קרא וחבריו להרכב השופטים.