כל שוחר טובתה של המדינה היה מתבונן בהשתאות במחזה שנגלה לעיניו באולם המתנ"ס הצנוע של ההתנחלות תקוע בשבוע שעבר: אל היישוב השוכן מעבר לקו הירוק באו מי שנאבקים, במלוא עוצמתם, בכל מה שמזכיר מתנחלים או התנחלות.
היו בהם איש התיאטרון עודד קוטלר והמשורר והמחזאי תמיר גרינברג. שניהם חתומים על מכתב האמנים הנודע שהכריז על חרם נגד הופעות בהיכל התרבות באריאל, בהיות העיר, להשקפתם, "שטח כבוש", ומסמליו של "דיכוי העם הפלשתיני".
הם הגיעו כדי לחזות בהפקת המחזה "חברון" שחיבר תמיר גרינברג, ואשר הועלה לפני כשנתיים בהבימה בשיתוף עם הקאמרי. "חברון", אוכל להעיד ממראה עין, הוא מן המסמכים הביקורתיים ביותר, בלבוש של דרמה, על ההתנחלויות ועל תפקודו של צה"ל בשטחים.
ובתקוע, כן, דווקא בתקוע, הועלתה יצירה כה מתריסה זו. המתנ"ס של תקוע היה מלא מפה לפה: המתיישבים, בצלמם ובדמותם, אך בעיקר כתדמיתם: כיפות, פנים עטורי זקן, זנבות הציציות המשתלשלים. חיצוניות שלמרבה החשש בישרה כביכול על עימות צעקני צפוי. אבל דממה היתה באולם כאשר לאוזני הצופים הגיעו השורות הקשות של "חברון".
זעקת מחאה אחת
ואף על פי כן, לא הותזה משורות האולם ולו זעקת מחאה אחת מפיהם של הצופים אשר בפניהם הוטחו קטעי המלל הקשים. אולי, חשבתי כאשר ישבתי שם, עוד תתפרץ המחאה בתום ההקראה? אך לא.
הרב מנחם פרומן, רב היישוב, הוא שיזם את בואם של האורחים ממדינת תל אביב לתקוע. בהשראתו היה זה עימות דומם, אשר ניפץ תדמיות לרסיסים. לאנשי תל אביב, המחרימים את אריאל, נתגלו לפתע מתנחלים בדמות שונה מזו אשר בה הם מצטיירים, תוך סילוף גמור בידי חלק מאמצעי התקשורת.
והם היטו אוזן, הפלא ופלא, לשיח על מהות התיאטרון אשר הרב פרומן הגדיר כ"פיסגת האמנות".
אבל למרות הנימוס, למרות "הרוחניות" שהיתה באולם, ריחפה לה התחושה: "רגע, אם אתם, קוטלר וגרינברג, לוחמים בחירוף נפש נגד עצם בואו של תיאטרון לאריאל אשר בשומרון, מדוע לא גזרתם על עצמכם הימנעות מביקור כה מעורב בתקוע אשר ביהודה?".
את סימן השאלה הזה זרקתי אני בקול לעברם של האורחים. הקהל מחא כפיים לעצם הצגת השאלה, כפי שגם הודה למקריאים את "חברון".
תשובות לא מספקות
"מה קורה כאן?", הוספתי והבעתי פליאה על פליאה, "הלוא במו עיניכם ראיתם כי הצופים הערב אינם מפלצות אלא בני אדם, ובכלל, מה בין אריאל לתקוע?".
התשובות של קוטלר וגרינברג לא היו מספקות, לעניות דעתי. הרי אין הבדל, מן ההיבט המשפטי, הפורמלי, בין מעמדה של תקוע לזה של אריאל. אכן, היכל התרבות החדש של אריאל הרבה יותר מפואר וחדיש מן הבמה המאולתרת בתקוע. אולם האם דיון כה כבד ראש בסוגיות של אמנות לא יכול להתקיים גם באולם מהודר כמו באריאל?
אכן, הרב פרומן אינו איש אריאל. רוחו הממתנת אולי נעצרת בגבולותיה של נפת בית לחם. אבל אין ספק שקוטלר וגרינברג הוכיחו כי החרם, שהם ממצדדיו הנלהבים, נסדק קשות. הם עצמם סדקוהו בחציית הקווים שלהם לתקוע.
יותר לא יוכלו להתכחש למה שראו עיניהם בתקוע: ציבור קשוב, מאופק, גם למשמע מילים קשות המוטחות בו עצמו.
טוב יעשו אם יספרו את רשמיהם לחבריהם בתל אביב, החתומים כמותם על מכתב החרם. הם ראו ציבור שמחא כפיים לשחקנים חובבים שלא סירבו לשנן ולהשמיע את הטקסט הכה ביקורתי אשר שם בפיהם תמיר גרינברג ב"חברון". כבר אין זה חשוב כל כך אם גרינברג וקוטלר יעזו להגיע גם לאריאל. כי הרי אחרי מעמד תקוע, נפלו כמה מן החומות. הם הפילו.