הפקרות לשונית

האם יכול היה אביגדור ליברמן להגיש תביעה על הוצאת לשון הרע נגד מי שהיה אומר כי בשימו ללעג ולקלס את מדיניות הממשלה שבה הוא חבר, חצה שר החוץ את הקווים וסייע לאויבי ישראל ולמכפישיה? והאם ניתן היה לומר כי בשימו ללעג ולקלס את מדיניותה הוא נגוע בהפרת אמונים? שהנה בנימין נתניהו הפקיד בידיו את כל המנגנון הדיפלומטי של ישראל - והוא מדריך אותם שדרכם הבל הבלים?

במשרדי החוץ של מדינות ידידותיות ועוינות כאחת ישבו אתמול מומחים לענייני המזרח התיכון וקטפו ראיות ממקור ראשון שהממשלה אינה מתכוונת למה שהיא אומרת, וגם לא מאמינה בדבריה ובהצהרותיה ובדרכה המוצהרת בדבר יכולתה להציע שלום הוגן לפלסטינים. זה לא מפי אבו מאזן וסלאם פיאד אלא מגרונו של ליברמן, ולא בפעם הראשונה, ומכאן שאפשר להצביע על נתניהו ולהחשידו לשווא כי הוא מעוניין בהשמעתם.

הממשלה לוקה בהפקרות לשונית. אם לליברמן מותר - מה לה כי תלין על עוזרו של שר האוצר אבי שמחון, שמעליב ומטיל פגם בכמה מאות אלפי ישראלים? במדינה מתוקנת לא היה מספיק להתנצל לפני שהיה אורז את ניירותיו ונוסע בפעם האחרונה לביתו. רק שאם לליברמן מותר - מדוע לא לאחד שמחון?

הנזק שגורם ליברמן הוא קודם כל נורמטיבי. אחר כך מדיני?לאומי. מניעיו מעוררים תמיהה. בפועל הוא רוצה לחזק את מעמדו בקרב ציבור הבוחרים על חשבון שותפיו לקואליציה. זה פופולרי. זה פשטני. במונחים מוחלטים, שחור או לבן. כל אחד יכול להבין. כל מילה נופלת על אוזן קשובה ולב פתוח.

תגובת נתניהו אינה עונה על כל הצרכים. הוא קבע נכון כי את מדיניותה של ישראל מחייבת רק עמדת ראש הממשלה.

גם נכון שלכל שר יש דעה משלו, ובעניינים מפלגתיים וציבוריים רבים הוא רשאי לתת לה ביטוי, אבל שר החוץ אינו יכול לחלוק על מדיניותה של הממשלה כפי שלשר אוצר אסור להתבטא בגנות התקציב לאחר אישורו בכנסת, ולשר הביטחון אין אופציה לומר בפומבי כי צה"ל אינו ערוך כראוי להדוף מתקפת אויב.

במאבק המפלגתי בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, בין נתניהו לבין ליברמן, קשורות ידיו של ראש הממשלה יותר מאשר אלה של שר החוץ. אחריותו כלפי העולם רבה יותר. אך אי אפשר להעניק פטור מאחריות לשר החוץ. הם בעימות סמוי, ויגבר מי שימצמץ אחרון.