פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אפקט ההפגנה: הזרים בדרום ת"א שוקלים לעזוב

      מהגרי העבודה באזור דרום העיר החלו להפנים את משמעויות ההפגנה הסוערת שהלינה על נוכחותם בישראל. גורם מטפל בפליטים: "אני מרגיש חרדה קשה בקרב הזרים"

      יומיים לאחר ההפגנה נגד הזרים בשכונת התקווה, מהגרי העבודה והפליטים בשכונה אומרים שהם חוששים לשלומם ושוקלים לעזוב. רכז קשרי נוער וקהילה בספריית גינת לוינסקי במתחם התחנה המרכזית, ד"ר רמי גודוביץ', סיפר כי "בתור מי שנמצא בשטח מדי יום, אני מרגיש חרדה קשה בקרב הזרים. דווקא בקרב המבוגרים יותר, אלה שהגיעו לישראל באופן קונקרטי בשביל לעבוד או שנמלטו מהזוועות במולדתם, מדברים עכשיו בגלוי על תוכניות לעזוב ולברוח מישראל".

      גודוביץ' אמר כי העובדים והפליטים אומרים לו בשיחות סגורות כי "עוד פעם האלימות מגיעה, אנחנו רוצים לברוח לפני שזה מתחיל". הוא מוסיף כי ביום ההפגנה ליווה ילדים זרים מהספרייה לשכונת התקווה, על מנת להגן עליהם. "ההליכה הייתה לא נעימה, רצופה קריאות גזעניות מטעם העוברים ושבים, שצעקו 'תחזור מאיפה שאתם' וכינויים גזעניים אחרים", סיפר גודוביץ', "בניגוד לפרסומים אודות תחושות פחד בקרב תושבים ותיקים שחיים בשכונות, המציאות מראה דברים אחרים לגמרי. כל יום באזור התחנה המרכזיות, אני רואה תושבים ותיקים מסתובבים ללא חשש". הוא מוסיף כי ההתבטאויות האחרונות בתקשורת ובפי פולטיקאים מסיתים הטוענים כי רמת הפשיעה בעיר עלתה בעקבות הגעתם של העובדים והפליטים סותרים את המציאות.

      לא מדברים אותה שפה

      רוז היא פיליפינית הנמצאת מעל 20 שנה בישראל, בעלת אשרת שהייה חוקית מתוקף היותה אם לילד בן 14 שנולד בארץ. "אני מפחדת ולא יודעת אם כדאי להישאר בארץ, כי אני מרגישה שיש הרבה אנשים שממש שונאים אותנו" סיפרה רוז, "זה משהו באווירה הציבורית – קשה לי להסביר את זה אבל יותר קשה לי להיות בקרב ישראלים שאני לא מכירה. לפני כמה שנים ממש הרגשתי בבית בישראל, אבל היום אני מרגישה שאנחנו לא מדברים אותה שפה". רוז לא עובדת בגלל ניתוח קשה שעברה באחרונה. בעקבות הניתוח היא נאלצת לבקר תכופות בביטוח הלאומי, וגם שם לטענתה, הורע היחס כלפיה.

      בנה של רוז לומד בבית הספר ביאליק-רוגוזין בדרום תל אביב. לשאלתו האם כדאי לעזוב, ענתה לו רוז כי באירופה המצב גרוע יותר, מאחר ושם הם לא מכירים אף אחד. "אני כבר זקנה ואני לא יכולה להתחיל במקום אחר, אבל בשביל העתיד של הבן שלי אני אהיה מוכנה לעזוב, אם כי אני מעדיפה שבני יישאר בארץ עם חבריו".

      רוז אמרה כי המצב גרם למתיחות בין מהגרי העבודה, בעלי האשרות החוקיות לבין המסתננים הלא חוקיים. "יש לנו חברים משותפים לפעמים, אבל אנחנו לא אותו דבר. אני גרה בבניין שלי כבר 15 שנה, אני דואגת לנקות אותו כל יום וזה הבית שלי. אני לא ישנה עם עוד 12 איש בדירה אחת".

      "אני לא רוצה בעיות"

      כאמל, בשנות ה-30' בחייו, הוא נוצרי מחרטום, בירת בסודן. הוא עובד במלונות בישראל מזה שלוש שנים וילדו בן ה-12 לומד גם כן בבית הספר ביאליק-רוגוזין. שניהם גרים בדרום תל אביב. גם הוא מספר כי אנשים רבים שהוא מכיר מתכוונים לעזוב את המדינה ולחזור לסודן, כשאשרות השהייה או העבודה שלהם יפוגו. "הבעיה פה היא האנשים, לא הממשלה", אמר כאמל, "אני מרגיש לא טוב עם הבן שלי מבחינת הביטחון האישי. אני עובד כל יום עד 11 בלילה במלון ואם הוא לא חוזר ישר הביתה מבית הספר אני מתחיל להיות מודאג".

      כאמל סיפר כי לפני ארבעה ימים תפסו אותו בכניסה לבניינו מספר אנשים צעירים, אותם זיהה כדוברי ערבית. "שאלו אותי מה אני עושה פה, אמרו שזה לא המדינה שלי ואחד מהם אף היכה אותי בגב", סיפר, " לא הגבתי, אני לא רוצה בעיות. אבל מאז המקרה הזה אמרתי לבן שלי לא לצאת מהבית כשהוא חוזר מבית הספר וגם אני כשאני חוזר או בימי חופש אני נשאר בבית ורואה טלוויזיה".