כשהתפוצצה פרשת ניצב בר?לב לפני כחודש ימים, תמהו רבים מדוע נמנעה הנפגעת הראשית, ד"ר אורלי אינס, מהגשת תלונה במשטרה והסתפקה במסירת המידע למנכ"ל המשרד. ייתכן שאמש קיבלנו תשובה חלקית לכך. ההודעה על השעייתה של ד"ר אינס ממעורבות בפרויקט שאותו יזמה וניהלה במשך השנים האחרונות לא החזיקה זמן רב. עם זאת, היא עשויה להסביר מדוע נשים כה רבות, שהיו קורבנות להטרדה מינית, נמנעות מלהתלונן ואפילו לחשוף את היותן קורבן למעשים אסורים.
גם ה"חזרה בתשובה" של ראשי המשרד אינה משכיחה את הטעם המר שמלווה התנהלות שלומיאלית וסרת טעם זו. למרות ההתקדמות הגדולה בתחום המאבק נגד פגיעות מיניות, החברה הישראלית עדיין לא מאמינה לנשים. לצד אי האמון הבסיסי ("זה לא יכול להיות") והעברת נטל האשמה על הקורבן ("זה בטח ההתנהגות הפרובוקטיבית שלך שגרמה לכך"), החשיפה שבעקבות התלונה מעבירה את הקורבן מסע ייסורים נוסף של השפלה וביזוי.
לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו
הפגיעה האפשרית במקור הפרנסה היא מכה נוספת שאותה נאלצות מתלוננות רבות לחוות. המתלוננת מסומנת מיד כ"עושת צרות" מקצועית. גם אם צידקתה תוכח במשפט, פעמים רבות היא נאלצת לבסוף לשלם את המחיר. בצד הפורמלי, פיטורי מתלוננות מתבררים כדבר שבשיגרה בבית הדין לעבודה. אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני בית הדין הוא ההכרעה בדבר הקשר הסיבתי שבין הפיטורים לתלונה.
לצד נגע ההטרדות, שהיה זה כבר "מכת מדינה", מנצלים עובדים לעיתים את החוק לרעה כדי להגיש תלונות שווא נגד מעבידיהם בתקווה שהדבר ימנע את פיטוריהם הצפויים. רק לאחרונה דחה בית הדין הארצי לעבודה ערעור של עובדת שפוטרה מחברת פלאפון, וטענה כי הם נעשו בשל תלונתה על הטרדה מינית מצד אחד ממעסיקיה.
אך לצד הפן הפורמלי, שצריך לידון בכל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות, פיטורי מתלוננת משגרים מסר מטריד ומאיים למתלוננות פוטנציאליות.
בדומה לחושפי שחיתויות, החוק הישראלי מעניק הגנה מסוימת למתלוננות. אך כתמיד, הבעיה אינה בחוק אלא באכיפתו, ובעניין זה עוד רבה המלאכה.