פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המצב: קסאמים, הרשות ושובו של מצנע

      1. קסאמים בדרום. "בנס" לא נפגעו ילדי הגנים שהגיעו זמן קצר לאחר הנפילה. מה היינו עושים לו קרתה הקטסטרופה שכולם חוששים לדבר בה? מלחמה?! בקשה לי אל אמצעי התקשורת: התמקדו בשיגרת החיים הקשה בדרום הארץ, השמיעו את קולם של היישובים שם, הנתונים לשיגעונות משטר האימים החמאסי שהבאנו במו ידינו על עצמנו.

      שמעתי שדרן ברדיו שואל ברצינות: האם זה חמאס או שמא ארגונים שאין לו שליטה עליהם? ואני שואל, באמת, מה זה משנה? ועוד: האם ייתכן שלדיקטטורה אכזרית - שיורה ותולה וקוברת חיים את מתנגדיה - אין שליטה על מה שקורה ברצועה הקטנה הזאת? אלו בדיוק אותם דיבורים ששמענו כשערפאת נכנס לשטח וקיים הסכם שבשתיקה עם כנופיותיו: הן תמשכנה לזרוע הרג בקרבנו ואילו הוא ירחץ בניקיון כפיו ויתגונן (לקול תמיכת רבים בתוכנו) "זה לא אני; זה הם. לא מקשיבים לי. תנו לי יותר כוח". ונתנו. יותר רובים ויותר שטח. ומה קיבלנו? גם הדיבורים של עיתונאים כמו השדרן הזה הם חלק מהמחדל הבא.

      2. מפלגת העבודה היא התקווה של השמאל הישראלי. באמת? הרי שמענו מפי מזכ"לה לשעבר, איתן כבל, ש"מפלגת העבודה סיימה את דרכה"? זהו בדיוק. התקווה שמפיחה מפלגת העבודה בקרב כמה דוברים חבוטים של השמאל הישראלי היא שתפרוש סוף סוף מהקואליציה, כדי שנוכל לטפל בממשלה באמצעים הידועים: דה?לגיטימציה לקיומה, כינויה ממשלה פשיסטית עם סממנים נאציים, הוצאת דיבתה בעולם וערעור יכולתה למשול, לתפארת כל אויבינו ומבקשי רעתנו.

      מדוע לפרוש? שמענו במשך יום שלם השבוע, מבזק אחר מבזק, ממש מפי השכינה. יאסר עבד רבו בכבודו ובעצמו הסכים להעניק ראיון לכתב חרוץ שאץ רץ לפרסם את דבריו: "תהליך השלום עלול למות ללא זריקת מרץ". ואפילו עופר עיני שילם את חובו לברנז'ה באומרו כי ללא קידום תהליך השלום העבודה צריכה לפרוש. ומה עם התשתיות של פואד, והרווחה של הרצוג והביטחון של ברק ועוד ועוד? לא עם הכיסאות, אלא עם הפרויקטים החשובים שהשרים האלה מקדמים במשרדיהם? מה עם האחריות כלפי החברה הישראלית? רק "תהליך השלום".

      המציאות חיסלה את השמאל

      ראו מה נשאר מהמפלגה המפוארת הזאת שהקימה ובנתה את המדינה. איך השמאל הרדיקלי אוחז תודעת חבריה שכל הזמן מצטדקים על שיתוף הפעולה שלהם עם הליכוד לטובת המדינה. ועוד אמר איש הכבל: "מפלגת העבודה חיסלה את השמאל הישראלי". כמה אופייני לשיח הדתי שכבל הפך להיות אחד מנושאיו: אם יש אמונה, לא משנות העובדות. האמת היא שמה שחיסל את השמאל הישראלי היא המציאות.

      3. הפלשתינים אינם רוצים מדינה. הם רק רוצים לדבר עליה. ראו כמה הלכנו לקראתם ודבר לא זז אצלם. הם הרי יכלו לחתום על הסכם שלום עם ברק בקמפ?דיוויד לפני עשר שנים, לפני הרבה בתים שנבנו ביישובים היהודיים, לפני כל ההקפאות. הם יכלו לעשות זאת עם אולמרט וברחו ברגע האחרון. האמת היא שאין להם מנדט לחתום על "סוף הסכסוך". רק התמימים של יוזמת ז'נבה עוד מנסים להפיח רוח חיים באשליות שמכרו לנו בשנות ה?90.

      הרבה לפני ה"כיבוש" ו"תהליך השלום", בראשית שנות ה?60, הגדיר אחד מכוהני השמאל אז, נתן ילין?מור, את מצבו התודעתי: "שמאל אינו דבקות בקו סוציאליסטי אלא בקו מתקדם במדיניות. שמאל פירושו התנגדות למלחמות, התנגדות לקולוניאליזם, התנגדות לארצות הברית בוייטנאם". בקיצור, שמאל זה התנגדות. גם התנגדות למדינה יהודית בחלק כלשהו של הארץ. כעת אפשר להוסיף ששמאל זה "תהליך השלום".

      4. עמרם מצנע הוא תרומה טובה לא רק למפלגת העבודה אלא לחברה הישראלית. אני זוכר אותו כאלוף פיקוד מרכז בלווייתה של תרצה פורת ז"ל, שנרצחה בפסח 1988 בכפר ביתא, קורא את שירה של לאה גולדברג: "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם".