כחלק מגלי התקשורת האופפים בחודשים האחרונים את גבי אשכנזי, פורסם אתמול ב"הארץ" כי בהוראה מפורשת של הרמטכ"ל תקף צה"ל עמדות המאוישות באנשי חמאס בעזה. זה טוב לדימוי העצמי בעיני הציבור, מין "גבר גבר" שכזה.
עם זאת, צריך לקוות כי הוראה כזאת לא יצאה על דעתו בלבד, בלי היתר מרה"מ ומשר הביטחון. שכן הגאווה העצמית הזאת עלולה להיות לאשכנזי גם לרועץ. שמא בבוא היום תוצג כנקודת המפנה אשר הביאה להסלמה בלתי מבוקרת של התלקחות האש בדרום. להסלמה בתגובה הצבאית נחוצה ממשלה המודעת מראש לרמת הלחימה של צבאה.
עם זאת, נראה שמדובר בתגובה ראויה. לא רק ארגוני הטרור הזוטרים יורים זה זמן מה לעבר יישובי עוטף עזה, אלא גם חמאס ששולט ברצועה עוצם את עיניו, ואפשר שחוליותיו הצטרפו לאש.
ישראל כשמשון המסכן
אי אפשר לירות בהתמדה מעזה לשדרות בלי אישור מראשי חמאס, ואולי גם מהמפקדה העליונה בטהרן. ייתכן כי מדובר בניסוי כלים - שהרי אשכנזי סיפר אתמול לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על טיל שחדר לפני שבועיים לטנק ישראלי - וייתכן כי מדובר בהליך איטי אך מתמיד של חימום הגיזרה כדי למנוע כל הידברות מדינית בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית. ועוד אפשר שהמבחן העיקרי קשור במבצע עופרת יצוקה ובדו"ח של ריצ'רד גולדסטון שבא בעקבותיו.
אויבי ישראל בודקים ברציפות באיזו מידה היא נכונה להפעיל כוח כדי להגן על אזרחיה במחיר של זעקה צבועה בעולם. האיזון בין מהלכים מתחייבים סותרים, שכולם נועדו להעניק הגנה מירבית במידת האפשר לאזרחי הדרום, הוא סיפור המעשה העיקרי במבחן הנוכחי. הדילמה חוזרת תמיד לנקודת המוצא שביטא ראש הממשלה לוי אשכול לפני 43 שנים: לישראל יש עניין להיראות כ"שמשון המסכן". חזקה דייה כדי להרתיע, מפליאה במכותיה בעת הצורך, ומסכנה כדי לשכך משהו מזעם העולם העוין.
ביסודה של תפיסה ישראלית זו מונח כלל ברזל הנחוץ לניהול המשבר המתפתח: הפעם לא תמתין ישראל כמה שנים עד שיופעל כוח צבאי עדיף כדי להחדיל את המטח המתמיד של טילים לעבר הנגב. החשש הוא כי בעתיד הקרוב לא מ"צפון תיפתח הרעה". דווקא מדרום.