שתי עתירות לבג"ץ נמצאות בשלבי התגבשות כאלה או אחרים בימים אלה: אחת בעקבות החלטתו של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', למנות את ניצב יוחנן דנינו למפכ"ל המשטרה, והשנייה בעקבות כוונתו של השר למנות את רב גונדר בדימוס יעקב גנות למנכ"ל משרדו. ואני אומר: "עותרים נמאסתם". די. תנו לנבחרי הציבור שלנו את האפשרות למנות את מי שהם מאמינים שיוכלו לבצע את העבודה שבאחריותם באופן הטוב ביותר, בתנאי כמובן שיש להם את הכישורים המקצועיים לתפקיד. לא יתכן שבג"ץ יחליט על כל מינוי ומינוי בציבוריות הישראלית. גם כך הוא מתערב יותר מדי.
בואו ניקח את המקרה של המפכ"ל המיועד, ניצב יוחנן דנינו. קצין משטרה מוערך, מקצועי, בעל הישגים. כאשר התעוררה שאלה באשר לתלונות עליו עת כיהן בעבר כראש אגף החקירות הנושא נבדק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. ואכן, יהודה ויינשטיין בדק את הנושא ביעילות והגיע למסקנה שאין עננה ואין מניעה למנות את ניצב דנינו. הוא פרסם את החלטתו, מה שאיפשר לשר אהרונוביץ להכריז על המינוי. מה יותר נקי מהדרך הזו? מה יותר ציבורי, יותר נכון, יותר שקוף מהדרך הזו.
מבקר המדינה משחק כדורעף עם התנועה לאיכות השלטון
אבל, לא! מבקר המדינה, אדם האוהב, בלשון המעטה, להיות בלב התקשורת הישראלית, החליט שלא די בכך שראש התביעה הראשית במדינת ישראל, הלוא הוא היועץ המשפטי לממשלה, בדק את הסוגיה ואישר את דנינו. לטעמו של המבקר, הוא עצמו חייב לאשר את המינוי. נשאלת השאלה המתבקשת היא: מי שמך? התבלבלו כאן היוצרות. תפקידו של הדרג המבצע להחליט, ויכול המבקר, אם הוא מאד רוצה, לבקר את המינוי. מה פתאום המבקר מתערב לפני שהדברים קורים? כמובן שבעקבות עמדת המבקר אצה רצה התנועה לאיכות השלטון להגיש בג"ץ נגד המינוי. מעין סוג של משחק כדור-עף בין המבקר לתנועה: הראשון מרים להנחתה, והשניה מנחיתה, כלומר מגישה עתירה לבג"ץ. הכל כמובן בשם הצדק והיושר. סוג של טהרנות. בסוף נקבל מינויים מאוחרים של אנשים אפורים ובינוניים, שרק מפני שלא עשו מספיק, ידיהם לא טבלו בבוץ העשייה, ולכן גם לא התלכלכו.
בואו ניקח גם את המקרה של יעקב גנות. נכון, גנות הואשם בזמנו בקבלת שוחד מקבלן ששיפץ את ביתו. התיק הגיע להכרעת בית המשפט העליון, אשר זיכה את גנות "מחוסר ראיות", והוסיף כמה מילים בגנותו של גנות. השר הקודם לביטחון פנים, אבי דיכטר, ביקש למנות את גנות למפכ"ל המשטרה, אך בעקבות הרעש הציבורי, הסיר גנות את מועמדותו. בינתיים מונה גנות לתפקיד לא פחות חשוב, מנכ"ל משרד התחבורה והוא נחשב למנהל מצוין. כאן יש לציין שני דברים: ראשית, לא היה ראוי לפסול את גנות כמפכ"ל. ספר החוקים של מדינת ישראל מכיר בקיומם של שני מצבים בלבד: אשם, או זכאי. אין, ואסור שיהיו מצבי ביניים, של "זכאי אבל...". המילים החריפות בהם משתמשים השופטים כדי להביע את דעתם על הנאשם אותו הם מזכים אינם מן העניין. השיקול צריך להיות משפטי גריידא. זאת ועוד, גנות, שכיהן כנציב שירות בתי הסוהר, תפקיד המקביל למפכ"ל המשטרה, וכמנכ"ל משרד התחבורה, בוודאי יכול לכהן כמנכ"ל המשרד לבטחון פנים. אין פה שאלה. ולכן דין העתירה בעניינו, להידחות עוד במדרגות בג"ץ.
ובאמת, מספיק עם כל העתירות הסתמיות הללו. לא כל דבר צריך להגיע לבג"ץ. לא בכל דבר בג"ץ צריך לעסוק. עותרים נמאסתם. תנו לנהל את המדינה.
* רוני רימון הוא שותף בחברת הייעוץ "רימון-כהן-שנקמן"