בשבת נפטר דני חייט, הכבאי שרץ אל תוך האש כדי להציל את נוסעי "אוטובוס הסוהרים". שבועיים ימים נלחם על חייו. מחצית מגופו ספגה כוויות קשות, ובכל הזמן הזה שכב מורדם על מיטת חוליו, לא ידע כי מדינה שלמה חיזקה באותו הזמן את ידיה של רעייתו חופית, אם שני בניו, קורן ואיתי, המחזיקה כל העת את כרס החודש התשיעי להריונה בין שיניה.
בימים האחרונים הוא אמנם הראה סימנים של התאוששות מסוימת, ואת שני הניתוחים להשתלת עור סינתטי הוא צלח, אך העשן הכבד והסמיך ששאף אל ריאותיו הכריע אותו לבסוף. דני נולד וגדל בעפולה. הוא למד בשכבה מעלי בבית הספר היסודי על שם זאב ז'בוטינסקי.
אני זוכר אותו היטב. הוא היה דמות ידועה בקרב קהל התלמידים. למעשה, כולם בשכונה הכירו את דני, ילד צנום שגוון עורו הסגיר את מוצאו התימני. הוא היה שובב גדול עם מבע פנים רציני, עיניים עמוקות ובעיקר קול נעים ורגוע, שהסתירו את חיבתו לתעלולים.
לא הפכנו חברים קרובים, עלי להודות, היינו מכרי ילדות. עם זאת, הנסיבות והסיבות שהובילו למותו לא היו לי בגדר הפתעה. ידעתי כי הוא עבד ככבאי ותמיד הרגשתי שהוא אחד ממאות גיבורים אלמונים שבזכות הקרבתם, וזו בהחלט לא קלישאה, אנו מנהלים את חיינו בבטחה יחסית. ידעתי שהוא מסוג הכבאים שלא יירתעו מהאש כדי להציל חיים. הרגשתי את זה לגביו עוד מילדות.
יש על מי לסמוך
ואכן, כך התברר ברגע האמת. כשנקרא לעזרה, הוא קם, ובלי לדבר הרבה, עשה באומץ הטבעי שלו את מה שצריך היה לעשות. ובמעשהו הוכיח מי הם אלה שבשעת סכנה ומצוקה העם והמדינה נשענים עליהם. מה שיפה בגיבורים כמו דני טמון בכך שהם לכאורה אנשים פשוטים, אולם התנהלותם השקטה והשגרתית מסתירה את עומק עולם הערכים הפנימי שעל פיו הם חיים.
דני הכבאי לא יצא לקרב בשמו של להט אידיאולוגי או באצטלה של שליחות שמימית. הוא פעל מתוך המחויבות האנושית שהיתה בו לתפקידו. להציל חיים גם במחיר חייו שלו.
התלמוד, ספר החוכמה היהודי העתיק, מלמד אותנו שלאחר שנה אחת המת נשכח מהלב. למרבה הצער, המציאות של ימינו מראה כי המתים נשכחים הרבה יותר מהר מהלב הציבורי, בדרך כלל מיד עם סיומם של שבעת ימי האבל. כבר התרגלנו לכך שהתמונות העצובות שהופיעו בעיתון מתחלפות מהר מאוד בתמונות ובידיעות אחרות, רלוונטיות הרבה יותר.
אבל למרות המחויבות לשטף החיים את דני הכבאי כדאי שנזכור כולנו עוד קצת, ובעיקר בעיתות של משבר. משום שסיפור חייו ומותו מגלה כי דווקא בשעה שכולם מסביב עמדו חסרי אונים ועל סף ייאוש, כאשר המערכת התגלתה בחולשתה, היו אלה דני ויתר חבריו למשימה שגילו לנו מאילו חומרים החברה שלנו בנויה וכי יש לנו על מי לסמוך.