מעשה בשתי חשפניות

מאת יאיר רוה

לפני פחות משלוש שנים, חברת ארטיזן נחשבה להבטחה הגדולה של עולם הקולנוע. היו שקראו לה "המיראמקס החדשה", על שום היכולת שלה להפיק סרטים לאו דווקא מסחריים ולעשות פלאים עם שיווקם. ואכן, ארטיזן, שהחלה את דרכה כחברת וידיאו הנסמכת על קטלוג עבר עשיר שנרכש מחברות אחרות, הוקמה על ידי בכירים שפרשו מחברות נישה אחרות, ביניהן מיראמקס. בימים הגדולים של עמק הסיליקון, ארטיזן נחשבה לנציגת הדוט.קום של הוליווד. מין סטארט-אפ שאיש לא מבין מה קורה שם ושיום אחד הופך את כולם למיליונרים. היום הזה קרה כשארטיזן רכשה בפסטיבל סאנדאנס סרט קטן, פצפון ממש, בשם "פרויקט המכשפה מבלייר".
אלא שכמו שהיה עם סטארט-אפים אחרים, גם בארטיזן ההצלחה הקופתית גרמה לקריסה הגדולה. הנפקה שלא עלתה יפה, סכסוכים בצמרת החברה וציפיות מופרזות מצד העיתונות (שציפתה שכל סרט חדש של ארטיזן יהיה כמו "פרויקט המכשפה מבלייר") גרמו לחברה להידרדר. הם עדין מפיקים סרטים, חלקם עדיין משובחים ("רקוויאם לחלום", למשל), אבל הניסיון שלהם להפוך למיני-אולפן הוליוודי, ולא רק לחברת הפקות גדולה, בינתיים נראה בלתי רלוונטי.
שניים מהסרטים המדוברים ביותר של ארטיזן בשנת 2001 הגיעו כעת לספריות הדי.וי.די. שניהם, כנראה, מציגים את הכיוון אליו הולכת החברה: הסרטים עצמם אינם מעניינים במיוחד, אבל יש בהם חומר שיכול ליצור עניין תקשורתי. ואכן, הביקורות באמריקה התרשמו משניהם, למרות שמדובר בסרטים זניחים לחלוטין. "Made" היא מעין קומדיית גנגסטרים, שמנסה לרכוב על הצלחת "הסופרנוס" (ג'ון פאברו, שכתב, ביים ושיחק ב"Made", הופיע בתפקיד עצמו ב"הסופרנוס" בעונה הקודמת). "The Center of the World" ("מרכז העולם") היא דרמה אירוטית שביים וויין ואנג, ובה הוא שב לשתף פעולה עם פול אוסטר, לראשונה מאז "עישון" ו"מוציאים עשן" (אוסטר, מצידו, שיתף פעולה בכתיבת הסיפור לסרט עם אשתו הסופרת, סירי הוסטוודט).
"Made" מתיימר להזכיר לכם את "סווינגרס", שיתוף הפעולה הקודם של וינס ווהן וג'ון פאברו (בבימויו של דאג ליימן, שעבר מאז לפרויקטים מוצלחים יותר). יש ל"סווינגרס" לא מעט מעריצים בעולם, בעיקר בזכות אוצר הפתגמים והסלנג שהסרט מכיל. אבל גם לנלהבים שבחובבי "סווינגרס" יהיה קשה להתלהב מ"Made", דרמה-קומית מרושלת, מאולתרת, על שני לא יוצלחים שמנסים לבצע שליחות בשביל גנגסטר ומצליחים לעשות הכל הפוך, כמו לורל והארדי של העולם התחתון. פמקה ג'נסן מגלמת בסרט חשפנית. ב"מרכז העולם" מולי פרקר מגלמת חשפנית. וגם "מרכז העולם" הוא סרט שמתבסס רובו על אילתורים. והוא גם מצולם במצלמה דיגיטלית,שרק גורמת לאילתורים להיראות רע יותר. הסרט עוסק בשתי דמויות – מיליונר דוט.קום השוכר חשפנית שתתלווה אליו לסוף שבוע בלאס וגאס – ומה שנראה בתחילה כמו "אשה יפה" פוגש את "לעזוב את לאס וגאס" הופך עד סופו לסיוט הגדול של ג'ון קאסאווטס.
שני הסרטים האלה מייצגים כיוון עכשווי ובעייתי של הקולנוע האמריקאי העצמאי, כיוון שהמצלמות הדיגיטליות רק יחריפו. סרטים שפרט לערטול נפשי ופרובוקציה מינית אין בהם הרבה. סרטים שמנסים למכור סנסציה זולה בתור אמנות עמוקה. שני הסרטים האלה, "Made" ו"מרכז העולם" נעשו בחופזה ויצאו אפויים למחצה. והם עוד נעשו על ידי יוצרים בעלי שם וניסיון.
גם באיזורי הבונוסים של הדיסקים האלה אין תגליות מרעישות. וויין וואנג עסוק בתיאור העבודה עם המצלמה הדיגיטלית לכל אורך דברי ההסבר שלו, במקום להתעסק בעבודה המפרכת שלו עם השחקנים (מולי פרקר מסתמנת כתשובה הנשית להארווי קייטל בכל הקשור לאומץ שהיא מפגינה מול המצלמה). לווהן ופאברו, בדיסק של "Made" יש דווקא הברקה. הם מלווים את הקריינות שלהם עם עט דיגיטלית איתה הם מקשקשים על הפריים כדי להבליט אלמנטים המסתתרים בשוט. רעיון אדיר, שבוודאי עוד יאומץ על ידי יוצרים אחרים. הבעיה היא שב"Made" אין מה לראות בעומק הפריים, אז הם סתם מקשקשים על המסך.