דרושים אנשים מבחוץ

לו היה אבישי ברוורמן ממשיך בתפקידו כנשיא אוניברסיטת בן?גוריון ולא היה כיום חבר כנסת מהשורה, היו רבים וטובים מחלים את פניו ומפצירים בו לבוא למפלגת מרכז או למפלגת שמאל?מרכז ולעמוד בראשה בדרך לראשות ממשלה אפשרית. אבל אחרי ארבע שנים בפוליטיקה חווה ברוורמן את מה שחוו רבים מקודמיו - המעבר מהתהילה החוץ?פוליטית לנבכי הפוליטיקה הישראלית הוא מעבר אכזרי וחסר רחמים.
אבל ברוורמן אינו יחיד שסובל מדימוי שוקע לאחר שנכנס לפוליטיקה. כזכור לכולנו, אמנון ליפקין?שחק נראה היה במהלך ההכנות לבחירות של 1999 כל מה שהעם שיווע לו.

הוא הצטייר כמנהיג מסוג אחר, אחד שפיו וליבו שווים, והוא אף נהנה מתהילה צבאית לא מבוטלת. כל אלו לא עמדו לו ולמפלגתו ולבסוף הוא יצא מהפוליטיקה כאדם מוערך, אבל חבול.

לאורך 20 השנים האחרונות יש דוגמאות למכביר של אנשי מעלה שבאו לכנסת או לממשלה מחוץ לפוליטיקה. חלקם כשלו, חלקם נותרו חסרי זהות וחלקם פרשו מהפוליטיקה שלא בטובתם.

אכן, יש סתירה מהותית בין הרצון להביא לבמה הציבורית אנשים חדשים וטובים ובין היכולת שלהם למצוא מאחז פוליטי במגרש שבו נעשות ההכרעות הפוליטיות החשובות. כן, זה לא מגרש פשוט.

לא אגזים אם אומר שאלמלא הלך יגאל ידין להנהגת ד"ש ומשם לסגנות ראש הממשלה היתה כיום הסכמה ציבורית כמעט כוללת כי בלעדיו איבדנו את המנהיג הפוטנציאלי החשוב של תקופתנו. אלא שידין, שהצליח לשרת בממשלת בגין ועמד בראש מפלגה שפרחה (ד"ש) וקמלה בתוך זמן קצר, איבד במרוצת תפקודו בפוליטיקה את הדימוי החיובי שהיה לו קודם שפקד את המערכת הפוליטית.

אני משחזר את האירועים הפוליטיים האלה משום שבחודשים האחרונים אני פועל עם חברים נוספים לנסות למשוך למערכת הפוליטית אנשים טובים, בשלים וראויים, בעלי השקפת עולם מוגדרת. לאנשים שאני מדבר איתם יש מוטיבציה לסייע בשינוי פניה של מדינת ישראל, אבל כולם חוששים מפני הבאות וכולם יראים מפני חוסר יכולתם להעביר למערכת הפוליטית ערכים וניסיון שקנו במערכות אחרות. אחד מהטובים שבהם אמר לי ולחבריי: "איפה אפי איתם כיום? ואיפה עמי איילון? ואיפה פרופ' בן ששון שפרש אחרי קדנציה אחת בלבד וכיום הוא נשיא האוניברסיטה העברית?".

לא קל היה להשיב להם. יש עובדות המדברות בעד עצמן. זה נכון שהמערכת הפוליטית קשה וכפוית טובה והתקשורת אינה נותנת אפילו ימי חסד ספורים. אבל אפשר לראות את הדברים גם אחרת. אם נבחן חברי כנסת שבאו משדות לא פוליטיים והצליחו להכות שורשים נראה כי אלו שהאמינו בכוחם, שהיו מוכנים לספוג גם כישלונות ושנאבקו על מקומם במערכת - הצליחו. גם הם החלו לפעול בכלים פוליטיים במערכת מאוד סמיכה ודי מעוותת, אבל הם הצליחו לפעול בה.

אנשים כמו בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר ואמנון רובינשטיין, עם כל ההבדלים ביניהם, נכנסו לפוליטיקה מבחוץ, הצליחו להשפיע ונותרו במערכת הפוליטית כל עוד רצו בכך. שלא לדבר על משה דיין, יצחק רבין, אריאל שרון ואהוד ברק. כל אלה באו מחוץ למערכת, ידעו בה עליות ומורדות, אך בסיכומו של דבר התבססו והצליחו להיאבק, איש איש לפי דרכו, על אמונותיהם ועל דרכם.

איני בטוח שניתן להגדיר את הפוליטיקה כמקצוע. אבל אין ספק שמדובר בתחום רחב של גילוי מיומנויות וכישורים. כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, אני מאמין שאנשים חדורי אמונה ונכונות למאבק חייבים להשתלב בחיים הציבוריים, ולנסות לתרום למדינה הנאבקת עדיין על קיומה ומעמדה, חרף כל הקשיים והחששות.