פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשם הבן

      גילה ואיתן הירש, הוריו של תומר, מדריך פנימייה שנרצח על ידי חניכו לפני כ?13 שנה, התייצבו בפני ועדת השחרורים של השב"ס והשפיעו על החלטת הוועדה שלא לקצר את עונשו של הרוצח. סיפור על צדק מאוחר

      איתן הירש היה חייב להחזיק מעמד. הוא נעמד בהתרגשות, ידע היטב שמילותיו חודרות עמוק ללב חברי ועדת השחרורים. האב העצוב הרגיש שאחרי השבר והאובדן, יש לו פעם ראשונה קול, שמישהו באמת מוכן לשמוע את זעקת הקורבנות האמיתיים. הוא לא כשל בלשונו. "הנאשם שחט את תומר בני, והרג את משפחתנו. אני נורא פוחד. באמת שאנחנו נורא פוחדים. אני יודע היטב מה יגרום השחרור שלו לי ולביתי. אנחנו לא נוכל לעמוד בכך", אמר בחדות. אחר כך התיישב, שתה כוס מים וניסה להירגע. הסתכל שוב על רוצח בנו ממרחק סנטימטר, ולא יכול היה להוריד ממנו את העיניים.

      איתן וגילה הירש הצליחו באורח תקדימי בישראל למנוע את שחרורו המוקדם של רוצח בנם הבכור, תומר, שנרצח בגיל 24, כשעבד כמדריך חברתי בפנימיית ויצו בנחלת יהודה ב?1998.
      הרוצח, אז בן 17 בלבד, ביקש מבנם כסף למנת פלאפל, קנה איתו סכין מטבח ונטל את חייו רק משום שזה התעקש שיקום כמו שצריך בבקרים.

      רגע אחרי שהודיעו להם שהרוצח ימשיך לשבת בכלא ולא ייצא לחופשי, סיפרו גילה, איתן ובתם דליה בראיון ל"ישראל השבוע" על האובדן הנורא, התעלמות המדינה מהקורבנות, שברון הלב והגעגוע האינסופי לחיבוק חם ולמבט עיניו של בנם בכורם. הם גם אומרים שמאוד חשוב להם שהורים אחרים, שעולמם חרב עליהם כמותם, יידעו שאפשר להצליח, לא יוותרו ויילחמו על הצדק.

      נולד עם נתינה

      תומר הירש נולד כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, רגע לפני קיץ 1973. הבן הבכור, שגדל בקריית ביאליק, הראה נטייה לעזרה ולנתינה כבר מגיל צעיר. "כבר בגיל 6 הוא היה דואג מאוד לשכנה מלמעלה. היה תמיד מביא לה את הדואר, הולך לחלבן ודואג לחלב טרי. הבחנו שהוא מאוד טיפולי ועם נשמה מאוד גדולה", מספרים ההורים.

      אחרי תומר נולדה דליה, היום בת 33, ולמרות שהיה ביניהם הפרש של כמה שנים הם היו החברים הכי טובים שאפשר. "תומר היה בשבילי הכל. החבר הכי טוב, אהבת נפשי. כמעט ולא נפרדנו לרגע", מספרת דליה.

      תומר בגר, השקיע את כל מרצו וזמנו בהדרכה בשבט הצופים בעיר, התגייס לשירות קרבי בנח"ל, השתחרר ומצא את אושרו. "בסוף השירות הצבאי שלו הוא נסע לשליחות בסיביר להדריך ולהביא ארצה נוער עולה. הוא עשה את זה בשליחות הסוכנות, בארגון נעל"ה. אלו היו חייו והוא היה מסור לעניין בכל מאודו", מספרת גילה. לאחר כארבע שנים, שבהן נסע למדינות חבר העמים, הוא החליט להדריך בפנימיית ויצו בנחלת יהודה. רגע לפני שהתחיל לעבוד שם, איתן לקח את בנו לטיול שורשים ברומניה.

      "היה לי שם סיפור מצמרר עם תומר", נזכר איתן, "היה לנו נהג קבוע ולילה אחד הוא לקח את תומר להכיר לו את העיר, לשתות משהו באחד המועדונים. כמה מקומיים קלטו שהוא תייר, ואמרו בשפתם 'בוא ניקח אותו לשתות, נתחבב עליו, ואז נדקור אותו במקום חשוך'. הנהג הבין רומנית, לקח את תומר מהמקום ופשוט הציל אותו ממוות. אז הוא ניצל, אבל אחרי כמה חודשים, דווקא בישראל, זה קרה בצורה הכי לא צפויה שאפשר להעלות על הדעת".

      תומר הירש היה לדברי בני משפחתו מאוד אופטימי ומלא שמחת חיים. דליה אומרת שאחיה היה כזה שרצה רק לתת כל הזמן לאחרים, לעשות טוב לכאלה שזקוקים לעזרתו. נערים ונערות שלא תמיד שפר גורלם זכו ממנו ליחס הכי חם, אוהד ומיטיב שניתן. כך היה גם עם אותו נער בן 16 שהגיע במסגרת פרויקט נעל"ה מאוקראינה לישראל, ומצא את מקומו בפנימייה בנחלת יהודה. גילה אומרת שתומר היה מצד אחד טוב לב ונותן מעצמו הכל לחניכיו, אך גם ידע להציב להם גבולות, ולשמור על הסדר והכללים של הפנימייה.

      "יום לפני הרצח סירב האסיר לקום ללימודיו והמדריך הפך את מיטתו. ואז הוא החליט לרצוח אותו", נכתב בהחלטת ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר. גילה אומרת שתומר לא הסכים לוותר לנער הסורר. "הוא הבחין שהנער הזה מארח בחדרו את חברתו בת ה?17 עד שעות מאוחרות והעיר לו על כך. הוא גם לא ויתר לו על קימה מסודרת בבוקר והגעה ללימודים".

      "תומר מגיע בחלומות"

      בינואר 1998, כמה ימים לפני הרצח, היה לנער הרוצח יום הולדת. תומר נתן לו לדבר בטלפון הנייד האישי שלו עם הוריו שבאוקראינה. ערב לפני הרצח, ביקש הנער מתומר כסף למנת פלאפל. הנער לא קנה מנה, הוא גם לא התכוון לכך. יחד עם חברתו הם רכשו בכספו של תומר סכין מטבח, חזרו לפנימייה וכיוונו את השעון לשעה שלוש לפנות בוקר. בשעה חמש לפנות בוקר דפק הנער על הדלת של המדריך שלו. תומר פתח. הנער הסתער עליו והחל לדקור. הירש ניסה להתנגד, להציל את חייו, עד שנפל ארצה, גרונו שוסף.

      תומר נמצא שרוע על רצפת חדרו, מסביבו שלולית דם גדולה. הנער והנערה עשו הכל כדי לטשטש את זהותם. היא עזרה לו לנקות את הדם שדבק בו, הם ניסו להתנהג כרגיל. זה לא הצליח. במהלך המאבק הצליח תומר לשרוט את ידיו של הנער וכך סייע לתפיסתו והבאתו לדין. גם הנערה הואשמה בכך שסייעה לחברה בקניית הסכין, הדריכה אותו איך לדקור אותו בעורק התרדמה כדי להימנע מהתזת דם ואפילו הסבירה איך לא לעשות רעש. בית המשפט גזר על הנער 20 שנות מאסר, הנערה נידונה לשמונה שנים. אחרי ריצוי עונשה המלא היא גורשה מישראל.

      גילה ואיתן הירש לא יודעים מאז את נפשם. איתן, בן 63, אומר שהרגיש לפני כמה שנים שהוא לא יכול להיות יותר מורה בבית הספר שבו עבד. שהוא הפך לנרגן ועצבני, מגיב בכעס כמעט על כל דבר, ובעיקר שבור לב. "לא יכולתי להמשיך להיות מורה כועס. התלמידים שלי הרגישו שאני אדם אחר, שהתגובות שלי לפעמים בלתי נשלטות והחלטתי להפסיק לעבוד", הוא מספר. גילה, שעבדה במשרד החינוך, הרגישה אף היא שאין בכוחה להמשיך ופרשה. "ברגע אחד, החיים פשוט מתהפכים ונעשים קשים מנשוא. איך אפשר להתמודד עם אובדן כזה? מיד הבנו שאין לנו שום מעמד, שהמדינה בכלל לא מטפלת ודואגת לסוג כזה של קורבנות כמונו. שום עזרה, שום ייעוץ משפטי, עזרה פסיכולוגית, כלום. הבנו את השוני הענק בין חללי צה"ל, לדוגמה, לבין כאלה שהם קורבנות של רצח מתועב. רצינו ללכת לטיפול, לקבל עזרה נפשית, לנסות ולהשתקם, ואף אחד לא תמך בנו או עזר לנו כספית ונפשית.

      אחד הדברים שייסרו את גילה ואיתן היה המחשבה שלא יכלו לסייע לבנם ברגעים שהיה צריך אותם יותר מכל, ולבסוף הוכרע בידי הרוצח המתועב. הם מתייסרים על כך עד היום.
      "זה לא מניח לנו לרגע אחד, תומר מגיע אלינו בחלומות, בכל רגע נתון", מספרת גילה, "עד היום אנחנו משאירים לתומר בכל ארוחת חג או ערב שישי את המקום שלו בשולחן ואפילו שמים לו את הצלחת שלו, כוס, סכו"ם וכל מה שצריך כאילו הוא שם. כשאנחנו יוצאים לטיול או לביקורים אצל דליה במרכז אנחנו לוקחים קבוע את התיק שלו. אנחנו לא באמת חיים, הנפש שלנו דעכה מאוד, אנחנו פשוט נקרעים מגעגועים לילד שלנו. אני כל יום, כל היום רוצה לקבל ממנו חיבוק. חיבוק חם של הילד שלי, שהיה כל כך ילד של אמא".

      ניצחון עצוב

      ד"ר דנה פוגץ' הגיעה לפני כשבע שנים לעוד יום שגרתי בקריה האקדמית אונו, שבה היא מרצה למשפטים. "אחרי השיעור ניגשה אלי סטודנטית שלי ושאלה אם אני יכולה לסייע למשפחה חמה וטובה שחייה נהרסו. היא אמרה לי שמדובר במשפחת הירש ואני נדהמתי. המקרה של הנערה שסייעה לרוצח בנם הפך למקרה דגל בלימודי המשפט, אני בדיוק לימדתי אותו וכמובן שהסכמתי לעזור", היא מספרת.

      המפגש בין משפחת הירש לד"ר פוגץ' היה גורלי לשני הצדדים. הם לא יכלו להפסיק לדבר, החיבור היה עז. "בעקבות המפגש והחיבור עם משפחת הירש, בעקבות הסיפור שלהם, התחושה שלהם כי נותרו לבד, בלי ייצוג, בלי שום עזרה וסעד כקורבנות העבירה, הקמתי יחד עם עו"ד דקלה טוטיאן, את מרכז נגה לנפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו. מאז סייענו ועזרנו להמון משפחות, שלצערי הרב נזקקו לכך, אבל משפחת הירש היא מקרה מיוחד ומאוד קרוב לליבי", מספרת ד"ר פוגץ'.

      לפני כמה ימים נודע לד"ר פוגץ' שדיון השליש בעניינו של הרוצח של תומר הירש עומד להתקיים בוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר. פוגץ' לא חשבה פעמיים. היא ידעה שלפני שנה החליט בית המשפט העליון שניתן להכניס לדיון את משפחת הקורבן, לתת לה להשמיע את קולה ולתת לה במה, לא רק בכתב - כפי שהיה נהוג עד כה. "הסיכון הצפוי משחרור האסיר כולל סיכון למצבה הנפשי של משפחת הקורבן", נקבע בפסיקת העליון.

      ד"ר פוגץ' קראה מיד לגילה ואיתן הירש. "עלינו על רכבת מקריית ביאליק לכלא רמלה. היינו במתח אדיר, כמעט משתק", הם מספרים. גם עו"ד פוגץ' הגיעה לשם. לדבריה, היתה זו הפעם הראשונה מאז הרצח שבה נתנו להורים הרגשה שהם שווים משהו, שמישהו רואה אותם.

      צדק אחרון

      איתן וגילה הירש הורשו להיכנס לדיון, שנערך בחדר קטן מאוד ודחוס. הם התיישבו ממש צמוד לנער שרצח את בנם והרס את חייהם. "לא הורדתי ממנו את העיניים. רציתי שיגיד לי משהו, שיתחרט, שיתנצל, שלפחות פעם אחת יביט עלי. ראיתי שם איש אכזר, קר, פתאום חשבתי שאולי בכלל לא עומד לידי אדם. הוא היה אכזרי, אפילו לא מבויש, כלום. פשוט רעדנו מולו בכל הגוף והוא לא הזיז מבט שמאלה, לא אמר מילה. זה היה המעמד הקשה ביותר שעברתי בחיי", אומר איתן.

      איתן הירש נעמד באומץ מול הוועדה והסביר למה אסור לשחרר את רוצח בנו. "הוא שחט את תומר והרג את משפחתנו. אני מפחד שהוא יסתובב חופשי, אני לא חושב שהנפש שלנו תעמוד בכך. אנחנו מפחדים. אנחנו באמת נורא מפחדים", אמר בכנות פשוטה וחודרת לב.

      "היינו מצפים שעכשיו, למשמע הדברים של האב שביקש התנצלות, רגש וחרטה, יאמר לבני המשפחה שנכחו לידו שהוא מבקש מהם סליחה, שהוא מתחרט, שהוא מצטער. לצערנו, כל מה ששמענו זה שהוא מצטער על האכזבה שגרם להוריו, שאין לו מה להגיד להם ושהוא לא יכול להחזיר לחיים את הבן שלהם", כתבה ועדת השחרורים בהחלטתה. הוועדה ציינה גם שהרוצח לא הסכים ולא נטל חלק בכלא בקבוצה לטיפול בשליטה בכעסים כפי שהוצע לו.

      ועדת השחרורים החליטה שלא לנכות שליש ממאסרו של הרוצח, וקבעה כי בנסיבות שהובאו בפניה היא אינה רואה שהמסוכנות של האסיר לציבור פחתה. גילה ואיתן הירש יודעים שהם ביצעו תקדים משפטי מאוד חשוב. "אנחנו לא הסכמנו להיות מכתב, להיות אנשים שמביעים עמדה בכתב כפי שהיה נהוג עד כה. יש לנו קול, מבט עיניים, תחושות ורגשות שאפשר להביע ולהגיד רק במפגש. ידענו שזה יהיה קשה מנשוא. ידענו שנשב ממש סנטימטר מנציב הקרח הזה שנטל באכזריות נוראית את החיים של בננו וגמר אותנו, אבל גם ידענו שזו השליחות שלנו. שזה מסר חשוב מאוד גם להורים אחרים שאסור להם לפחד, אסור להם לוותר, שהם מעכשיו והלאה הקול האמיתי והמייצג של בנם הנרצח, של עצמם, של חברה שנותנת את מעט הצדק האחרון לקורבנות האמיתיים והשבורים שלה".

      שלשום הם הגיעו שוב לבית של דליה. גילה הלכה מיד לנכדה הראשון, שנולד אך לפני כשלושה שבועות. היא אחזה בו ברכות, היתה הכי סבתא שאפשר ולא יכלה להפסיק לחייך. אחרי זה התיישבה ואמרה שגם את הבן שלה היא היתה רוצה לחבק ממש כך. ממש עם שתי ידיים עוטפות ומגוננות.