באופן לא מפתיע, השיחות הישירות קורקעו עוד בטרם המריאו. הפלסטינים ביזבזו את עשרת חודשי ההקפאה (ולא נענו לאפשרות של הקפאה לשלושה חודשים נוספים) בלי שיתקרבו לשולחן הדיונים. הם אינם מסתירים את כוונתם להשיג את מטרותיהם באמצעות האו"ם או האמריקנים - ללא מו"מ עם ישראל. הכדור חזר כעת, ולא בפעם הראשונה, לידי וושינגטון. ממשל אובמה לא השתוקק להגיע למצב הזה. כוונתו היתה שישראל והפלסטינים - בסיוע המדינות הערביות המתונות - יגיעו להסדר ביניהם, וזה תאם גם את רצונה של ממשלת נתניהו. לממשל יש מספיק בעיות מבית, שלא לדבר על התסבוכות באפגניסטן ובעירק, ולכן הוא מעדיף התקדמות בנושא הפלסטיני ללא צורך במעורבות אינטנסיבית מצדו. נתניהו וקלינטון אכן הגיעו להבנות מרחיקות לכת ביניהם, אך מסיבות שונות, כולל הסרבנות הפלסטינית, אלה נשארו על הנייר (ובעצם גם לא היה נייר).
ואולם, כפי שציינו פרשנים אמריקנים ואחרים, הממשל עצמו נושא לפחות בחלק מהאחריות למצב שנוצר. בתחילה דרשו מישראל שתפסיק כל בנייה בשטחים, כולל בירושלים, "אף לא לבנה אחת", כפי שהתבטאה הגב' קלינטון. כעבור כמה חודשים הגישה האמריקנית אמנם התגמשה מעט, אך זה כבר היה מאוחר מדי מאחר שהפלסטינים, כפי שניתן היה לצפות, התאהבו בתכתיב האמריקני. כך קרה משהו נדיר למדי בחיים הדיפלומטיים: וושינגטון הודתה בפומבי שמדיניותה היתה שגויה ושיהיה עליה לתכנן את צעדיה מחדש (אולי נתנה פומבי לכך מכיוון שסברה שהדברים ממילא יופיעו בוויקיליקס...).
הנזק כבר נגרם
ארה"ב שוב אינה מדגישה את התביעה הקטגורית להפסקת הבנייה מעבר לקו הירוק (אף שהיא מבהירה שהיא לא שינתה את התנגדותה לבנייה), ויש להניח שישראל תתחשב בעמדה האמריקנית ולא תפתח בסערת בנייה בלתי מרוסנת. אך הנזק למעמדה של ארה"ב ולסיכוי להתקדם לעבר שלום כבר נגרם.
ברם, לא יהיה זה נכון להטיל את כל האשמה על אמריקה - האחראים האמיתיים הם הפלסטינים. בניגוד לקודמו יאסר ערפאת, אבו מאזן אמנם מתנגד לאלימות - ולו מפני שהוא מבין שאם תפרוץ אינתיפאדה חדשה, כפי שערפאת תיכנן לקראת הכישלון הידוע מראש בקמפ דיוויד, הפלסטינים שוב יוכו. ואולם, בדיוק כמו ערפאת, גם אבו מאזן אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, כמי שוויתר על זכות השיבה וכמי שניאות לפשרה כלשהי בעניין ירושלים. כנראה לא כל כך בוער לו להקים את המדינה הפלסטינית. מבחינתו, עדיף לבקר בבירות העולם כנשיא של פלסטין וירטואלית מאשר להיות אחראי לישות פלסטינית בעייתית ומסוכסכת, שבנוסף לכך ארגון חמאס מאיים עליה מבפנים ומבחוץ.
ובכן, עדיין אין לנו פרטנר אמיתי לשלום. זה טרגי, אבל זו עובדה. שר הביטחון ברק העלה בינתיים ב"פורום סבן" את הרעיונות העבשים של מתווה קלינטון מלפני עשר שנים, אך בניגוד ליין טוב שמשתפר עם הזמן, זה לא מה שקרה להגיגים הבלתי מציאותיים האלה. קלינטון ניצלה אותה הבמה כדי להציע שהצדדים ייגשו לאלתר לדיון על הגבולות, כאילו ניתן לדון בגבולות במנותק מהסוגיות האחרות, ובפרט אלה הקשורות ישירות בהיבטים הביטחוניים, לרבות האיום ההולך וגובר ממזרח ומצפון. אולי כדאי לחזור לקרקע המציאות ולנסות להגיע להסדרים חלקיים או זמניים שעונים לפחות על חלק מהבעיות?