ארץ, עיר, מחיר

לפעמים הבנאדם מרגיש שעבדו עליו, שסידרו אותו. אם הוא ישראלי זה קורה לו חמש או שש פעמים ביום. לאו דווקא משום שכאן מסדרים אנשים יותר מאשר בפינות אחרות של העולם, אלא מפני שאין דבר נורא מלהיות פראייר ישראלי. זה הרבה יותר חמור מלהיות פראייר ניו?זילנדי, למשל.

תשאלו כל אדם סביבכם מה דעתו על יוקר המחיה בארץ ותקבלו את אותה תשובה: נורא. מצאנו את עצמנו מגרדים את הפדחת ותוהים: האם זה נכון? אולי זו שוב הפרנויה הפראיירית שלנו? אולי האוברדראפט נוצר, ונשאר, פשוט בשל הרגלי הצריכה הגרועים שלנו?

דבר כזה חייבים לברר. בחרנו רשימה של 14 פריטים שאנשים משקיעים בהם כסף על בסיס קבוע למדי ושלחנו אותה לחברינו הגרים בערים גדולות בעולם. הרשימה כוללת פריטים רבים שלא כל האוכלוסייה רוכשת אותם: לא כולם שותים בירה ולא כולם נזקקים לחיתולים. פריטים מסוימים הופיעו ברשימה הראשונית וקוצצו מתוכה. החלטנו לוותר על השוואת רכישות גדולות וויתרנו על מחירו של אייפון 4.

בסוף הכתבה נערוך את הפרטים שמסרו ונאמת אותם עם ההכנסות הממוצעות לכל ארץ ונתונים אחרים. אז נגלה מי הכי פראייר: האם אנחנו? האם דאיווה מוילנה? האם אילהם מקייפטאון או אבי מוושינגטון? אם יתגלה שאנחנו אכן מנצחים את כולם בהיותנו נעשקים, או מתקרבים לכך, נשאל: למה זה כך? ומה אפשר לעשות?

ביאטריס חכמוביץ' גרה בעיר הענק סאו פאולו, עיר שקשה להגדיר אותה. האם ברזיל היא עולם שלישי? בחלקה, כן. בחלקה, לא. האם היא "ארץ ענייה"? עבור כרטיס לאוטובוס משלמת ביאטריס שווה ערך ל?5.20 שקלים, רק מעט פחות ממה שמשלם הישראלי. אם תיקח מונית בשעת העומס ותישאר תקועה בה עשר דקות תשלם 30 שקלים, בערך כמו התל?אביבי הממוצע. לפעמים חייה יקרים אפילו יותר משלנו. כרטיס לקולנוע בארצה עשוי להגיע לשווה ערך ל?50 שקלים, תלוי בקולנוע. טירוף מוחלט! מה זול בחייה של ביאטריס? כרטיס למוזיאון האמנויות עולה רק שווה ערך ל?10 שקלים. מאחר שהיא ציירת במקצועה, הפרט הזה אינו בטל מבחינתה, אבל בכל זאת, מצטייר שהיא ואחיה הברזילאים תקועים בצרה דומה לשלנו.

אם יש עיר ששמה הוא שם נרדף למחירים מטורפים, זוהי לונדון. נאדיה אורטלט, קולנוענית, משלמת מחיר כבד עבור דירת שני חדרים: 8,250 שקלים. "זה מכניס לשוק, לא?" היא כותבת. כן, נאדיה, וזה לא השוק היחיד. חצי קילו תפוחים יעלה לה לא פחות מ?17 שקלים. כרטיס לאוטובוס או לנסיעה קצרה ברכבת התחתית: 22 שקלים, אם לא נרכש במסגרת חופשי?חודשי כלשהי. פחד ויראה, לונדון איומה בדיוק כמו ששמענו, ועוד לא אמרנו כלום על הבישול האנגלי.

אגב, דווקא הבישול האנגלי אינו עולה הרבה. נאדיה משלמת 44 שקלים עבור ארוחת צהריים במסעדה פשוטה. אם תרצה לקרוא במהלך הארוחה את רומן המתח החדש של הרלן קובן, תשלם עליו 32 שקלים, פחות מחצי ממחירו בארץ. עדיין, לונדון יקרה ובוודאי למבקרים בה מבחוץ. טוב שיש לה אוהבים כה רבים שיודעים שהיא שווה את המחיר.

יש לנו במה להיות גאים: אם יש מקום שמחיריו דומים למחירינו, זוהי בירת העולם החופשי, וושינגטון די.סי. אבי קלר הוא פעיל פוליטי המתגורר בעיר. הוא משלם 80 שקלים עבור הרומן של קובן (בכריכת "טרייד" גדולה בניגוד לכריכת "מס מארקט" קטנה. מה קרה לשוק הספרים האמריקני? פעם הם היו זולים), 50 שקלים על ארוחת הצהריים במסעדה הפשוטה ו?370 שקלים לחודש על השימוש בטלפון נייד.

מצד שני - וכאן אנחנו נכנסים לפן מרגיז במיוחד של הבדלי המחירים - חצי ליטר בירה עולה לו רק 16 שקלים. למה הבירה בארץ - 24 שקלים לחצי ליטר ממוצע - יקרה כל כך? אולי אם היה זול באותה מידה להשקות פוליטיקאים בירושלים, היו מקביליו הישראלים של אבי משנים בקלות יותר את פני הפוליטיקה המקומית.

אילהם ראווט היא עיתונאית דרום?אפריקנית המאוהבת בעירה, קייפטאון. איך אפשר שלא להתאהב, כשדירת שני חדרים בלב העיר עולה רק 2,500 שקלים לחודש והכרטיס לקולנוע רק 25? על פי מדד הבירה, קייפטאון היא פשוט גן עדן: 6 שקלים לחצי ליטר בפאב? לחיים. אם הכנסתה של אילהם היתה מקבילה להכנסתו של ישראלי, היה כוח הקנייה שלה עושה אותה לעשירה ממנו פי שלושה. מה הכנסתה? נגלה זאת בהמשך, ובינתיים נהנה איתה מסטייק דרום?אפריקני טוב במסעדה מקומית עבור פחות מ?30 שקלים.

ניבדה דאיה, סטודנטית מסינגפור, שלחה לנו רשימה תמציתית ומאירת עיניים. היא מגלה ארץ שמחיריה רוקדים מחול אלגנטי עם מחירי ארצנו: לעיתים נמוכים במעט (חבילה ממוצעת של חיתולים חד?פעמיים עולה שם רק 22 שקלים), ולעיתים גבוהים במעט (הדירה בעיר עולה 4,480 שקלים לחודש). כלומר, ארץ שנודעה כאימפריה של מסחר ועסקים ושהפכה למכה של אוהבי השופינג והקניונים שומרת על מאזן מחירים דומה לשלנו. לא חדשות רעות בכלל.

קיבלנו כמה מכתבים מפאריס. בחרנו את זה של האמנית והדוגמנית פוב לאפיז'ובר מתוך התגרות מסוימת: פוב לא מבטאת ממוצע צרפתי. היא חיה בפינה היקרה ביותר של העיר: הרובע ה?16. מגדל אייפל נשקף מחלונה, והוא קרוב. כמה עולה דירת שני חדרים בפאריס? "6,500 שקלים אם יש לך מזל", אומרת פוב. המחירים האחרים מבהילים אף הם: 110 שקלים יעלה הספר של הרלן קובן, 75 שקלים הכניסה למוזיאון, והמחיר הממוצע לחבילת החיתולים הוא 150 שקלים. ממש לא משתלם להעמיד דור חדש של פאריסאים.

במבט ראשון נדמה שדווקא יש פיצוי על כל זה. הלחם בפאריס זול למדי: רק 6 שקלים לכיכר. במחשבה שנייה, פוב, כמו יתר הפריסאים, חישבה את מחירו של בגט: כיכר שהנפח שלה אינו רב.

ומהרובע ה?16 של פאריס - לארץ שהיא במובן מסוים הרובע ה?16 של אירופה. נורבגיה נתפסה תמיד כגיהינום של מחירים גבוהים. אנתיאה פיט, עיתונאית ותיקה, חיה שם ומתמודדת. מבחינת נדל"ן, מדובר ממש באתגר: המחיר הממוצע לדירת שני חדרים באוסלו הוא 7,200 שקלים לחודש. כן, אמרנו ממוצע, וגם אין נוף למגדל אייפל.

את חשבון הטלפון החודשי חישבה אנתיאה לפי "משתמש זהיר" והעריכה אותו ב?170 שקלים. טוב, משתמש לא זהיר בנורבגיה לא יוכל להרשות לעצמו בסוף החודש ליטר של בנזין ב?24 שקלים ולא כרטיס לקולנוע ב?65 שקלים. קשה אפילו להתנחם בכוס של בירה על המחירים המזוויעים: המיסוי בסקנדינביה על אלכוהול חמור והתענוג יעלה 35 שקלים לפחות.

הארי פון זנסן הוא איש עסקים ממוצא פיני שמעתיק חדשים לבקרים את מושבו בין ערים בעולם. כרגע הוא חי במומבאי ומשלם בה מחירים שאינם מזוהים בהכרח עם הודו של התרמילאים. אלה הם המחירים הנגבים מאנשי עסקים זרים, אבל הודים עירוניים בני קסטות גבוהות מכירים אותם בהחלט. הוא משלם פחות משקל על ליטר של חלב ו?5 שקלים על הביקור במוזיאון. הדירה עולה רק 750 שקלים לחודש והיא נחמדה; הארי הוא בחור עם סטייל ולא יתפשר על פחות. התחבורה הציבורית לא עולה כמעט דבר. מה יקר? בעיקר הספר שיובא מחו"ל. עדיף להארי לוותר על קובן ולהתמקד במדיטציה, אבל אין צורך בוויפאסנה. דבר, הארי, דבר. חשבון הנייד הוא רק 75 שקלים בחודש.

דאיווה רפצ'קאייטה, אשת אקדמיה ובלוגרית, מדווחת מעירה האהובה וילנה. מי שהיו לו פנטזיות על מזרח אירופה זול, יכול לשכוח מהן. היתקעות במונית עולה לדאיווה 50 שקלים. ארוחה במסעדה לא זולה במיוחד - 35 שקלים. היא גם לא טעימה במיוחד, שהרי וילנה ידועה במסעדותיה הגרועות. המחיר הממוצע לחיתולים הוא 80 שקלים. מה יהיה? ככה זה כשנכנסים לאיחוד האירופי. בסופו של דבר, ההתייקרויות במדינה פוסט?סובייטית כמו ליטא משקפות תנודות חיוביות בכלכלתה. דאיווה לא מקטרת.

אחרונה חביבה היא הרחוקה ביותר. ניקולה קמפיון, דיפלומטית ששירתה בשגרירות אוסטרליה בתל אביב, והיא כותבת לנו מסידני. אוסטרליה תמיד היתה ידועה בפער הרחב שבין עלות המחיה להכנסה הממוצעת בה, פער ששיחק לטובת הצרכנים ושימר איכות חיים גבוהה. נראה שלפחות מבחינת המחירים, הפער הזה הולך ומצטמצם. ארוחת הצהריים של ניקולה יקרה: 110 שקלים. מחירו של הספר זהה. הנסיעה באוטובוס עולה כפליים מבארץ. הלחם והחיתולים יקרים למדי. האם לפחות הבירה, משקה האהוב כל כך על האוסטרלים, זולה? לא במיוחד, 18 שקלים לחצי ליטר, אבל גם זה עדיין זול יותר מאצלנו, לעזאזל.

ומה אצלנו באמת? מחירי תל אביב לא משקפים את מחירי שאר הארץ, אבל מאחר שבחרנו להשוות ערים גדולות, נישא בהוצאה. המחיר המפתיע ביותר הוא כנראה זה של הכרטיס למוזיאון: 42 שקלים, לעומת אפס מאופס בסידני. המחיר למונית הוא 30 שקלים בערך, זול בכ?40 אחוזים ממה ששילם אבי בוושינגטון. מחיר הדלק, לעומת זאת, גבוה ביותר מכפליים מזה שבארה"ב. מסקנה: עם כל הכבוד לסקורסזה, עדיף להיות נהג מונית אמריקני. אבל האם עדיף להיות אמריקני בכלל? אולי הכי טוב להיות סינגפורי, או נורבגי? אולי בכלל טוב להיות ישראלי ואנחנו סתם מקטרים? הגיע הזמן לשלוף את המחשבון ולמצוא תשובות אמיתיות.

לפני חישוב הנתונים הסופי נקדים ונאמר: זה אינו מחקר של הבנק העולמי. הוא לא נערך על ידי כלכלנים. זהו תחקיר קטן שבוצע על ידי ישראלים שמרגישים שאולי עובדים עליהם, שאולי חייהם יקרים משל אחיהם ברחבי העולם, גם בארצות עשירות, גם בארצות עניות.

בשלב ראשון הזנו את כל ההוצאות ופשוט חיברנו אותן. סל המצרכים היקר ביותר היה זה של פוב בפאריס. מחיר הסל הפאריסאי, תוך חישוב חשבון הטלפון הנייד ושכר הדירה על פי עלות יומית, הוא כמעט 835 שקלים. הסל של אנתיאה מאוסלו יקר כמעט באותה מידה: 812 שקלים. לונדון המאיימת הגיעה למקום שלישי בלבד עם 668 שקלים ומתברר שסידני יקרה כמעט כמוה.

איפה תל אביב? במקום טוב באמצע. הסל שלנו עולה פחות מ?500 שקלים, אבל זהו כמובן פרט חסר משמעות בטרם נכלכל את הכנסותינו ונחשב אותן מול אלה של הזרים. רגע לפני כן הפקנו כמה גרפים נוספים. חילקנו את ההוצאות על פי קטגוריות: מותרות, תרבות וצרכים בסיסיים, וכאן התגלו כמה נקודות מעניינות. די להביט בפער שבין ההוצאות על מוצרי יסוד לבין מחירי תרבות בסאו פאולו כדי לחוש במשהו את פער המעמדות בברזיל. רק ציבור מסוים מאוד יוכל ליהנות מקונצרט או הצגה שם. גם בתל אביב התרבות יקרה, אבל לא באופן מיוחד ביחס לערים מערביות אחרות. וילנה, אולי בזכות מסורת סובייטית שבמסגרתה הוענקה התרבות בחינם להמונים, היא הזולה במקצה הזה, יותר ממומבאי אפילו, אבל כאמור: המדיטציה לא עולה דבר.

על פי בנק הנתונים של ה?CIA, המוצע לעין כל באינטרנט, המדינה בעלת ההכנסה הממוצעת לנפש הגבוהה בעולם היא ליכטנשטיין. המדינה עם ההכנסה נמוכה ביותר לנפש היא זימבבואה. במונדיאל הכלכלי הקטן שלנו אין הפתעות: המדינה העשירה ביותר היא נורבגיה, הענייה ביותר היא הודו. דרום אפריקה, שכנתה של זימבבואה, מדגדגת את התחתית במקום השני מלמטה. סמוכה אליה מאוד: ברזיל.

ומה יקרה כשנחשב את כוח הקנייה: את משמעותו של השכר המקומי ביחס לעלות המצרכים? גם אז נותרו שלוש המדינות הללו נואשות במיוחד. כוח הקנייה החלש ביותר נרשם בהודו. סל המצרכים שעליו דיווח הארי עולה יותר מ?18 אחוזים ממשכורתו החודשית הממוצעת של ההודי.

חשוב לזכור שהנתון ההודי מבית ה?CIA מחשיב גם מיליונים של כפריים חסרי כל, פקירים עירומים והיג'רות המקבצות נדבות ברכבת, הוא לא ספציפי למומבאי. הארי עצמו, בהיותו זר בעל יכולת, אינו מהווה בו פונקציה. אבל אינדיקציה מסוימת ניתנת. אם גם בהודו, גם בברזיל וגם בקייפטאון נרשמו כוחות קנייה חלשים באופן משמעותי, יש בכך רמז דק כפיל לקושי החיים במדינות מתפתחות.

החזקים מבחינת כוח הקנייה: אנתיאה באוסלו, ניבדה בסינגפור, ואבי בוושינגטון. איפה אנחנו? לא ייאמן, הסל עולה 5.89 אחוזים ממשכורתנו הממוצעת, בערך כפי שהוא עולה לניקולה בסידני. שוב אנחנו במקום טוב באמצע, ובהתחשב בתמונה הגלובלית: במקום טוב ממש.

הכלכלן פרופ' רפי מלניק הוא המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים במרכז הבינתחומי בהרצליה. כמעט לא נעים לגשת לאדם כזה עם תוצאות תחקיר שסותרות כל כך את התזה הבסיסית שלו. ייתכן שאנחנו עומדים במקום לא רע?

"לדעתי אנחנו צריכים להיות אפילו במקום טוב בגלל שהשקל מאוד התחזק בשנים האחרונות", משיב פרופ' מלניק, "זה לא היה כך לפני כן". הוא מונה כמה סיבות להתחזקות: חשיפתה של ישראל את עצמה החל בשנות ה?90 באופן חד?צדדי לסחר מאסיה, שינויים בתעשייה שחלו בעקבות העלייה הגדולה בראשית אותו עשור וליברליזציה מכוונת של הסחר במטבע חוץ. "דבר נוסף שעזר לערך כוח הקנייה הוא הפתיחה של השוק הישראלי לרשתות בינלאומיות: זארה, H&M ואחרות. כל הרשתות האלה התחילו למכור בשוק הישראלי ולהשפיע על תעשיות מקומיות. זה מביא להתכנסות מחירים, ולבסוף להתחזקות של השקל שהופכת אותו למטבע קשה עם כוח קנייה רציני".

היא תימשך?
"כלכלת ישראל נראית טוב יחסית למה שקורה למתחרות. יש לנו עודף במאזן השוטף של התשלומים, ויש לנו תעסוקה מרובה וצמיחה טובה, הכל באופן יחסי למה שקורה היום בעולם. בארה"ב יש אבטלה של 10 אחוזים. אצלנו האבטלה ירדה כמעט מתחת ל?6 אחוזים. באירופה יש גירעונות גדולים מאוד בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, אצלנו יש עודף".

אז למה אנחנו מתלוננים שגונבים אותנו?
"כי אנחנו קוטרים, אבל אנחנו פשוט טועים".