התקשורת והשריפה: כך מנצלים את האסון

1. האש בכרמל הוציאה מדעתם את אנשי "ידיעות אחרונות" וגם חלק מאנשי "מעריב". שנאתם לממשלת ישראל ולעומד בראשה הביאה אותם לנצל כל תותח אפשרי. במהרה הם יגלו שהתותחים המזדקנים הללו יתפוצצו על ראשם שלהם. הציבור ראה את תפקוד הממשלה במשבר - גם יריבים מושבעים שיבחו את ניהולו. הניסיון להפיל על ראש הממשלה את האחריות הישירה להרוגי האוטובוס שקוף למדי מבחינת רוב הציבור, שמיום ליום מכיר יותר את מפת האינטרסים האמיתיים של העיתונים הללו. אין כאן עיתונות וגם לא שירות לציבור. רק ניסיון לנקום במי שלדעתם אשם בהידרדרות האימפריה של מוזס ("מעריב" נספח?נגרר לסיפור, בעיקר בהובלתו הפתטית של בן כספית, שמרוב מטאפורות לקטסטרופות שהוא מפיל על ראשינו אין כמעט תוכן רציני לערימות המילים שלו).

2. אתמול זעקה הכותרת הראשית של העיתון של מוזס "נתניהו קבר את ועדת החקירה". זאת במקביל לכותרת נוספת - "המשפחות ביקשו חקירה, אבל הפוליטיקאים מעדיפים לטייח". שימו לב לפורנוגרפיית השכול של העיתון, שפעם היתה לו מדינה והיום רק משפחה אחת: הניסיון כאן הוא לחבר בין מותם של הרוגי הדליקה לנתניהו באמצעות המילה "קבר". כמה אכזרי נתניהו הקברן אל מול המילה הטעונה והקונצנזואלית "משפחות". יידעו המשפחות מי סוחר בכאבן לצורך נקמת הדם שלו.

איך מתיישבת האש הרושפת ביחס למחדלי הכיבוי רבי השנים אל מול הרצון להקים ועדת חקירה? מה, לא השתהינו די ומרחנו והזנחנו? הכל גלוי על השולחן, נמצא בדו"חות הידועים. מה שצריכה התקשורת לעשות הוא לדחוף את הממשלה ואת מערך הכיבוי (גם שם בעיות לא פשוטות) ליישם את הדו"ח ולתקן את הראוי תיקון. נשיאה באחריות (לא "לקיחת" אחריות) פירושה הבנת המשגים שנעשו ותיקונם המיידי. דווקא הביקורת המקצועית, ביחד עם הביקורת התקשורתית (המדויקת, לא זו המכוונת לעריפת ראשים), עשויה להבטיח שהשרים וראש הממשלה ייצאו מגדרם כדי לתקן אחת ולתמיד את הליקויים. ביום הבחירות יבוא הבוחר חשבון עם נבחריו - האם תיקנו או כשלו. זאת ועדת החקירה האמיתית.

3. המלחמה הנואשת של "ידיעות" חשפה את האג'נדה הפוליטית של העיתון, שמשך שנים ניסה להסוותה באמצעות לחם ושעשועים. גדלתי על טוריו המצוינים של העורך ד"ר הרצל רוזנבלום, אבל עוד אז תהיתי מה הקשר בין השקפת העולם שהביע העורך המלומד בטוריו לבין השקפת העולם ההפוכה שהוביל העיתון בשאר מדוריו. חלק מאנשי התקשורת שאני משוחח איתם מתכחש לתובנה הברורה ש"ידיעות" היה מאז שנות ה?80 לעיתון שמאל לכל דבר ועניין. לא שמאל כלכלי או חברתי בהכרח, אלא שמאל מדיני. השנאה לנתניהו ולמפלגות הקואליציה (כולל אהוד ברק) נטועה עמוק באתוס הפוליטי של "ידיעות", שתמיד ידע לסמן את אויביו הפוליטיים ולעשות להם דה?לגיטימציה אכזרית. כך סבלו מנחת זרועו אנשי הליכוד, המתנחלים, החרדים, הציבור הדתי ועוד. לעומתם, שלום עכשיו ואדמו"ריה (עמוס עוז ושות') היו בני בית בעיתון הזה. כך עזר "ידיעות" לקדם כל יוזמה מדינית הזויה ובלבד שתכלול פינוי מתנחלים או הרס יישובים, ובמקביל להשתיק כל התנגדות רצינית ליוזמות אלה, גם אם התברר שטיעוניה צדקו.

4. טועים כותבי אתר "העין השביעית" בדברם על עיתונות מפלגתית ביחס ל"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (אגב, למי שלא שם לב, במקומות רבים מאוד "ידיעות" מחולק בחינם. האם גם הוא יזכה לתואר "חינמון"?). לראשונה שמעתי את הביטוי מעוזי בנזימן, עורך האתר, אבל רוח המפקד חילחלה לשאר הכותבים באתר.

באומרם "מפלגתי" הם מתכוונים לכך שכל עיתון מגן על מפלגה מסוימת ותוקף אחרת. ממש לא. מדובר במחלוקת בין השקפות עולם מדיניות, תרבותיות, חברתיות וכו'. קיימות לכך גם השלכות פוליטיות, אך הן לא העיקר.

אבל אם נתייחס לקריטריונים של "העין השביעית" נגלה שגם אתר התקשורת הוא עיתון מפלגתי לכל דבר. הוא נמצא תחת חסות "המכון הישראלי לדמוקרטיה", מוסד בעל אג'נדה פוליטית שמאלית ברורה ביותר. די בידע בסיסי בקריאת טקסטים כדי לחלץ את השקפת העולם הנחרצת העולה מדברי הכותבים הקבועים בו, כיצד הם מסקרים את העיתונים השונים ומה דעתם ביחס לסוגיות שנויות במחלוקת. ואגב, מה עם עיתון "הארץ"? האם איננו יודעים מה השקפת עולמו כמו של ערוצי תקשורת אחרים? אדרבה.