אחת הקללות האיומות בתורה נכתבה לפני אלפי שנים, אך נראית כתפורה למידותיו של הטוקבקיסט המשמיצן המצוי: "ארור מכה רעהו בסתר". התגוביות (טוקבקים) הפכו זה מכבר להיות שדה פרוע, שלעיתים קרובות נפרצים בו כל הגבולות לצורכי נקמה וחיסול חשבונות, אישי ופוליטי, ולפגיעה במתחרים עסקיים.
אך כמו בכל חידוש טכנולוגי, לצד הקללה יש בתגוביות ברכה מרובה ל"שוק דעות" הפתוח לכל, המממשות - דווקא בשל האנונימיות שמלווה אותן - את חירות הביטוי.
להמשיך ולהשמיץ
הניסיון הנוכחי לבלום את מגיפת התגוביות של ה"אחד שיודע" באמצעות חוק "אחד אני יודע", נותן מענה חלקי למטרה שלשמה נועד. למרות האיזונים ששולבו בהצעה יש להניח שטוקבקיסטים מקצוענים, שיבקשו להמשיך ולהשמיץ את רעיהם בלי להיחשף, יוכלו, באמצעים טכנולוגיים פשוטים, ליצור "מעקפי שרתים", שגם אלף צווים של בית משפט לא יוכלו לזהותם. לצד זה, חשיפה סיטונאית של פרטי המגיבים, גם אם בפיקוח, עשויה לפגוע בחירות הביטוי ולשמש את מבקש החשיפה לנצלה לא רק כחרב בתביעת דיבה פוטנציאלית שיגיש אלא לצרכים שונים לחלוטין. בנוסף, ההצעה דורשת מבית המשפט להיכנס לנבכי התגובית בשלב מוקדם כדי לבחון אם יש בה פוטנציאל לדיבה, בירור שעלול לגזול זמן יקר.
אם כבר הועלתה הצעה בכיוון זה, לא ברור מדוע צומצמו גבולותיה לתביעות לשון הרע. בתגוביות יש פוטנציאל הרסני לא רק להפצת דיבה אלא גם לפגיעה בפרטיות, לגרימת נזקים ועוולות מסחריים, ולפגיעות שמקומן בדיני הקניין ובדין הפלילי. דווקא התומכים בחוק צריכים לנסות לחוקק חוק מקיף יותר שייתן מענה למכלול הסוגיות שכרוכות בו, ולא לנקודה ספציפית בלבד.