לישראל ולטורקיה יש היום משהו במשותף, ויסלח לי ראש הממשלה הטורקי ארדואן: לשתי המדינות יש שרי חוץ הרבה פחות מתונים, בלשון המעטה, מהפקידים שלהם במשרדים. זה אולי מסביר את האיתותים החיוביים המגיעים אלינו מהתקשורת הטורקית בימים האחרונים. מקורן של אותן ידיעות חיוביות בפקידים ממשלתיים בכירים באנקרה, המבשרים על תפנית אפשרית חיובית ביחסי המדינות. על פי מאמרי המערכת בטורקיה, אנחנו כפסע מפיוס, אם רק נקבל את הנוסחה המוצעת מאנקרה, זו של "סליחה - וגמרנו". האומנם?
מרוב חדשות אצלנו בעת האחרונה, טורקיה נדחקה קצת לפינה. מה לעשות שבזמן שארדואן איים עלינו מלבנון בחודש נובמבר ("טורקיה לא תשב מהצד אם ישראל תתקוף פעם נוספת את לבנון או את רצועת עזה") היינו עסוקים עם א', והיום, כשעולה השאלה אם עלינו להתנצל בפני טורקיה על אירועי המשט, כפי שזו דורשת, אנחנו עסוקים באסונות טבע.
המשבר הקשה עם טורקיה לא נולד עם המשט. להפך, המשט היה תוצאה של המשבר ההולך ומתעצם עם טורקיה ביוזמת אנקרה: ממופע האימים של ארדואן בדאבוס בנוכחות הנשיא פרס למחרת מבצע עופרת יצוקה ועד לאיום בלבנון, נאלצו בירושלים לספוג הרבה רפש מהידידה הגדולה לשעבר. להוציא השפלת השגריר הטורקי על ידי סגן שר החוץ אילון, המאוד מיותרת והלא מחמיאה, נמנעה ישראל מלהיגרר אחרי פרובוקציה טורקית.
את השאלה מה ביקש ארדואן להשיג בהסלמת היחסים עימנו כבר לא שואלים. לראש הממשלה הטורקי, העומד בראש "מפלגת הצדק", יש אוריינטציה מוסלמית?דתית מובהקת. המדיניות שבה בחר גרמה בשנתיים האחרונות לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס להיראות מאנקרה כמו השילוש הקדוש, בדיוק כמו המועצה הראשונה של קונסטנטינופול (כיום איסטנבול), שהכירה בעקרון האמונה האב, הבן ורוח הקודש.
מה רוצה ארדואן
מנגד, אפשר לנחש מהם המניעים המובילים את טורקיה לנסות לחדש את ערוץ התקשורת עם ישראל ולשעשע את העולם ברעיון של נרמול קרוב ביחסים, אבל קצת קשה יותר לדעת מה באמת רוצה ארדואן. גם אלה הבקיאים במלאכת המו"מ לא יודעים מהי התשובה - וזה דבר שכבר הופך את ההתנצלות להימור מיותר.
טורקיה, יש לזכור, דורשת מישראל התנצלות ופיצוי כספי למשפחות הרוגי אחת מספינות המשט, המרמרה. לישראל, על פי הפרסומים שדלפו מהמגעים בין המדינות שהחלו בז'נבה, אין כל בעיה עם תשלום פיצוי, גם לא עם הסמנטיקה שמבדילה בין ישראל "מצטערת" אך לא "מתנצלת". צריך להבין כי ארדואן באחת מהופעותיו בפרלמנט הטורקי, סיפר לי השבוע עמית טורקי, אף העלה תנאי שלישי לשיבה לנורמליזציה עם ישראל: הסרת הסגר מעל עזה.
בקשת ה"סליחה" של ישראל מטורקיה לא תוליד מציאות חדשה במזרח התיכון. היא לא תקפיא את הסכסוך, היא לא תקפיא את הדרישה של ארגון ה?IHH, שיזם את המשט האלים, מלארגן משטים נוספים, ואפילו לא תקפיא את הדרישה של אותו ארגון "הומניטרי" מלהמשיך בדרישה לגרור את ישראל למשפט פלילי בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, אותה אינסטנציה משפטית שקבעה לפני שש שנים כי גדר ההפרדה אינה חוקית וגרמה נזק מדיני?תדמיתי עצום לישראל.
הרצון של ישראל לחסל את הפרשה ולהימנע מתביעה בהאג ברור, אבל יש גבול למחיר. אמנם טורקיה חשובה לישראל אסטרטגית, ואין טעם להתבייש - גם תיירותית, אבל יש תחליף, גם לענף התיירות. לא היינו צריכים להמתין לוויקיליקס כדי לראות שהעולם אינו מעריץ ונפעם מביצועיו המדיניים של ארדואן. להפך, מדינות שבדרך כלל מבקרות אותנו מדינית, כמו צרפת, מודאגות לא פחות מאיתנו מטורקיה.
בימים הקרובים ייצא שר החוץ הטורקי אהמט דוואתולו לוושינגטון. הוא שואף לפגישה טובה עם ביידן וליחס טוב בסנאט. הרבה יותר נוח לבקר בוושינגטון - בעיקר אחרי בחירות אמצע הקדנציה - עם תעתועי לשון הרומזים על הפשרה אפשרית ביחסים.
יש להודות מאוד על הסיוע הטורקי בשריפה בכרמל, יש להצטער על אובדן חייהם של תשעה טורקים במרמרה, גם אם מניעי המשט היו פרובוקציה לשמה, אבל יש להזכיר לכל אותם מטיפי סליחה היכן אנחנו חיים, כי כאן, אם לצטט את ג'ון וויין מהסרט "היא ענדה סרט צהוב" - "אל תתנצל אדוני, זה סימן לחולשה".