חינוך, רייטינג ומה שביניהם

ערב האסון בכרמל נתבשרנו כי בשנת הלימודים הבאה צפוי משרד החינוך לפתוח את אזורי הרישום לבתי הספר היסודיים, במסגרת ניסוי שיחל בעשר רשויות מקומיות. עד היום, אזור המגורים של התלמיד הוא שקבע את הרישום לבתי הספר היסודיים. על פי התוכנית החדשה, שפרטיה פורסמו בעיתון "הארץ", הורים יוכלו לבחור את המוסד החינוכי בו ילמדו ילדיהם מבין כמה אפשרויות, ובתי הספר המבוקשים לא יוכלו למיין תלמידים ולגבות דמי לימוד גבוהים. לפי התוכנית, יופעלו "אזורי בחירה מבוקרת", בהם לפחות שני בתי ספר יסודיים, שאמורים לפתח מאפיינים ייחודיים, כמו דגש על מדעים, אמנות וספורט. כמו כן, האזור יוכל להקיף את כל גישות החינוך הפועלות בתוכו, חינוך מיוחד ורגיל, בתי ספר של התנועה הקיבוצית, החינוך ההתיישבותי, החינוך הממלכתי, הממלכתי דתי והחינוך המוכר שאינו רשמי. בבתי ספר בהם יעלה הביקוש על ההיצע, מובטח כי תתקיים הגרלה בין הפונים ותינתן עדיפות לשכבות חלשות.

פתחו את השער פתחוהו רחב. לכאורה, חזון מגילת העצמאות בהתגשמותו: "מדינת ישראל ... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". לא עוד בית הספר בוחר את התלמיד; מעתה נאמר, התלמיד בוחר את בית הספר. חופש בחירה, שיוויון הזדמנויות, ניעות חברתית, ובעיקר פריצה של גבולות גיאו- פוליטיים: בין שכונות יוקרה ושכונות מצוקה, בין "דרום" ו"צפון", בין "עניים" ו"עשירים", בין "דתיים" ו"חילוניים", בין מזרחים ובין אשכנזים. תלמידי כל העיר התאחדו!

גירוד פני השטח של היוזמה הזו חושף בדיוק את ההיפך הגמור; חורבן במסווה של קוממיות, פערים במסווה של גשר, בדלנות במסווה של אינטגרציה. פתיחת אזורי הרישום היא חלק מתהליך ההפרטה המואץ שעובר המשק הישראלי בשנים האחרונות, שאינו פוסח גם על מערכת החינוך, בניסיון להפוך את בתי הספר לעסק כלכלי לכל דבר ועניין, הפועל בתנאים של תחרות המאפיינת שווקים עסקיים. אך בל נטעה, לא מדובר בתחרות הוגנת בין שחקנים שווי כוחות, ובתחרות כמו בתחרות, החזק, כידוע, תמיד מנצח.

דו"ח מרכז אדווה לשנת 2009 משרטט תמונת מצב עגומה ומדאיגה של מערכת החינוך בישראל, המתאפיינת בבידול, אי שיוויון ושליטה ציבורית מתרופפת. בתי הספר במדינת ישראל אינם שווים. אי השיוויון נעוץ בתקציב הציבורי שאינו זהה לכל בתי הספר וכמובן גם במשאבים המגוייסים באמצעים של מימון פרטי בין אם בתשלומי הורים מרצון, תרומות או יוזמות עסקיות.
אי השיוויון בא לידי ביטוי בהיקף שעות הלימוד, בתוכנית הלימודים ובכוח ההוראה, שמשתנים מבית ספר אחד לשני. לבתי ספר חלשים, שפועלים במסגרת תקציבית מצומצמת הרבה יותר משל מתחריהם בשכונות היוקרה, אין סיכוי לעמוד בתחרות הזו. בספורט, כמו בספורט תחרותי, לא מפגישים למשחק קבוצות מליגות שונות.

התחרות, שצפויה להיווצר עם פתיחת אזורי הרישום, אולי תקדם את בתי הספר החזקים, שמעכשיו ינקזו אליהם את החזקים מכל רחבי העיר, אך תמוטט את החלשים ממילא, שכן האוכלוסייה החזקה שבהם תנטוש אותם. וכך, הטובים והחזקים יתחזקו, והחלשים ייחלשו עוד יותר. דרוויניזם חברתי לתפארת מגילת העצמאות. יתרה מכך, התחרות בין בתי הספר תביא לכך שמוסד חינוכי בהגדרה יצטרך למכור ולשווק עצמו. אפשר לאפסן את הרטוריקה האזרחית המגדירה חינוך כזכות יסוד שווה לכל נפש. את האזרחים מחליפים מעתה צרכנים, את הזכויות צרכים, ואת היסודות טבלאות רייטינג של ביקושים. הכורח של בית הספר להוביל בטבלת הרייטינג של בתי הספר המבוקשים ביותר, תגרום לכך שאסטרטגיות בידול המותג ממתחריו יתמקדו בסופו של דבר בפיתוח אמצעי שיווק וקידום מכירות שכל תכליתן לצרף תלמידים חזקים ולדחות את אלה החלשים. מעתה נאמר "חנוך לנער על פי רייטינג".

מערכת החינוך היא הכלי המרכזי לצמצום פערים ואי שיוויון חברתי וכלכלי, בתור שכזו המדינה אינה יכולה לוותר על אחיזתה בה ולהפקיר אותה לתחרות של כוחות שוק. עדיין לא.

* דוקטור יפעת בן-חי שגב היא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן ומנכ"ל הוועדה למדרוג