אחד הדברים המשותפים לחג החנוכה ולחג הפורים הוא הוספת ברכה - "ועל הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו" - לתפילת שמונה עשרה. אבל אם בחנוכה הניסים והגבורות הם מובהקים ובאים בצורת פך שמן שהספיק לשמונה ימים ולניצחון במלחמת מעטים מול רבים - מהי התשועה של פורים?
התשובה מצויה באמירתו של מרדכי היהודי לאסתר, שעלתה לגדולה בחצר המלך אחשורוש, ולפיה "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". כלומר, עצם הגעתה של אסתר לעמדת מפתח שלטונית, שבעזרתה היא יכולה לסייע לעם היהודי מפני אויביו, היא התשועה. על כן נדרש ממנה לפעול לא רק לטובתה או לטובת הממלכה, אלא גם לדאוג לבני עמה הנרדפים.
נער יהודי שעלה לגדולה
תמלילי ההקלטות שפירסמה לאחרונה הספרייה הנשיאותית של ריצ'רד ניקסון מגלים עד כמה רחוקה דמותו של מזכיר המדינה בימי ניקסון, הנרי קיסינג'ר, מהמופת שהציבו מרדכי היהודי ואסתר, ובייחוד הם מדגישים את הפער הזה - ההתבטאות ולפיה מצבם של יהודי בריה"מ אינו נוגע לענייני המדינה של ארה"ב, וגם אם הסובייטים "ישימו את היהודים בתאי הגזים בבריה"מ, זו לא דאגה אמריקנית, אולי דאגה הומניטרית", כדברי קיסינג'ר. ניקסון מצדו השיב: "אני יודע. אנחנו לא יכולים לפוצץ את העולם בגלל זה".
קיסינג'ר, יש לציין, אינו היהודי היחיד שבהגיעו לעמדת מפתח שלטונית הדחיק לגמרי את זיקתו לעם היהודי. עמו ניתן לציין את ולטר רתנאו, שר החוץ של רפובליקת ויימאר, שהצהרותיו על הדם הגרמני הזורם בעורקיו לא שיכנעו את מתנקשיו; לזר כגנוביץ', יד ימינו ואיש סודו של יוסף סטלין, שנאמנותו לאדונו האנטישמי הביאה אותו לגיל של זקנה מופלגת; וכמובן את ברונו קרייסקי, הקנצלר האוסטרי הבלתי נשכח.
יש לומר כי לא כל יהודי מחויב לנאמנות מוחלטת לרעיון הציוני או למדינת ישראל, גם לא לדת היהודית. וכן, מחויבותו הראשונית של קיסינג'ר, שבשלה הוא נבחר למשרתו, היתה נתונה לאומה ולמדינה האמריקניות. עם זאת, התבטאויות אלו מגלות פנים מאכזבות למדי של אדם לכאורה בעל שיעור קומה אך בפועל סתגלן, המעדיף את טובתו על פני הסולידריות האנושית עם בני עמו. התבטאויותיו רק מחזקות את התחושה שמדובר באדם התואם את כינוי הגנאי "Jew Boy" שדבק בו. לאמור: לא יותר מנער יהודי שעלה לגדולה ושכח כנראה כי מאחוריו נותרו אחרים שלא הצליחו כמוהו להימלט מרודפיהם, ולהם מגיע, לפחות מצידו, יחס דואג, ולא רק מהבחינה ה"הומניטרית".