אין זה מפתיע שההתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית בעקבות השריפה בכרמל איננה רק בקואליציה, אלא משותפת לפוליטיקאים בכירים בצמרות כל המפלגות, ובעיקר למי שהיו, הינם, או מאמינים שעוד יהיו שרים בממשלת ישראל. הללו יראים בצדק מוועדה כזאת, משום שהקמתה היא המתכון היחיד והבטוח לשיקום ולמימוש עקרון מיצוי האחריות האישית (ה"אקאונטביליטי") של הדרג המיניסטריאלי בישראל.
ואכן, זהו ההבדל המכריע בין מה שכבר פירסם מבקר המדינה על המחדלים בשירותי הכיבוי, לבין מה שעשויה לפרסם עליהם ועדת החקירה הממלכתית. המבקר אכן הטיל אחריות ברורה על שרים בהווה ובעבר אך אין בכוחו למצות אחריות זו כלומר להורות על הדחת הפוליטיקאים האחראים לאסון מהממשלה או על פסילתם למשרות מיניסטריאליות בעתיד. לעומת זה, ועדת חקירה ממלכתית תהיה מוסמכת להמליץ על כך, והמלצותיה האישיות הן, בעיקרון, מחייבות. זה מה שהופך את הקמתה לסיוט הנורא של הבכירים.
טיעוניהם הדמגוגיים של הבכירים נגד הקמת הוועדה מזכירים את הסיפור על הילד שרצח את הוריו, ואחר כך טען שיש להקל בעונשו בגלל שהוא יתום. הרי בהיותם בשלטון השתמשו אותם בכירים בכוחם הפוליטי כדי לסכל הקמתן של ועדות חקירה ממלכתיות, והצביעו בעד תחליף נכה ומסורס בדמות ועדת בדיקה ממשלתית, כמו ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה, או ועדת טירקל שעדיין מדשדשת בחקר המשט הטורקי. כעת הם אינם מתביישים לנופף בנכות ובאימפוטנטיות הידועות-מראש של אותן ועדות בדיקה, כנימוק מנצח-כביכול מדוע אין כלל טעם ותכלית בוועדת חקירה.
הנה שאלה שחייב כל אזרח נבון לשאול את עצמו: אם ועדת חקירה ממלכתית היא אכן מיותרת ואין בה כדי להוסיף מאומה לדו"ח מבקר המדינה מדוע הושקע ומושקע מאמץ פוליטי אדיר לסכל את הקמתה? הרי אם ועדת חקירה היא אכן רק פורום להוצאת קיטור האחראים למחדל היו צריכים להיות הראשונים לברך על הקמתה.
בין אגרנט לסברה ושתילה
אלא שהאמת היא כמובן הפוכה, וטמונה בדברים נוקבים שכתבו שני נשיאים לשעבר של בית המשפט העליון השופטים יצחק כהן ואהרן ברק בדין וחשבון שלהם על טבח סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה; בניגוד להכרעת ועדת אגרנט בשעתה, קבעו כהן וברק כי ועדת חקירה ממלכתית זכאית ואף חייבת למצות את הדין, לא רק עם הדרג הביצועי אלא גם עם הדרג המיניסטריאלי; לדבריהם אסור לוועדה כזאת לפטור גם את הדרג הרם ביותר "מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על היעדר תשומת לב ראוייה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות, ברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראיית הנולד". יתרה מזאת, הם התריעו שוועדת חקירה ממלכתית תמעל בתפקידה אם לא תמצה את הדין במישור הציבורי עם "כל אדם שמעשיו ומחדליו נבחנים, יהא תפקידו ומעמדו הציבורי אשר יהיה".
בעקבות הדברים הברורים הללו נקבע הן בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה והן בפסיקת בג"ץ כי למסקנות ולהמלצות של ועדת חקירה ממלכתית באשר להדחה או לפסילה של בכירים יש משקל מכריע, ובעיקרון אסור לממשלה להתעלם מהן.
המציאות המשפטית הזאת אולי איננה נהירה לציבור הרחב, אך ידועה כנראה היטב לבכירים, או לפחות ליועציהם, ולפיכך הם נרתעים מהקמת וועדת חקירה ממלכתית כמו מאש; בעצם הם פוחדים ממנה יותר מאשר מאש. ואכן התנגדותם לוועדת חקירה אוביקטיווית, אמינה ואפקטיווית, מעוררת את הרושם העגום, שהבטחת עתידם המיניסטריאלי חשובה בעיניהם הרבה יותר ממניעת שריפה קטלנית נוספת. אך לנו כאזרחים בוודאי שאסור להשלים עם סדר העדיפויות האנוכי והמעוות הזה, כי בנפשנו הוא.
כאשר החליטו השופטים כהן וברק לסטות מדרכה של ועדת אגרנט, ולמצות אחריות אישית גם עם הדרג המיניסטריאלי, הם עשו זאת לא מתוך להיטות כוחנית "לערוף ראשים", אלא מתוך הכרה בכך שמדובר ביישום עיקרון דמוקרטי בסיסי המשקף גם כורח קיומי. זאת משום שמסוכן להמשיך ולהפקיד (ובעצם להפקיר) את ההכרעות בסוגיות של דיני נפשות בידי מי שנמצא שהתרשלו רשלנות פושעת בטיפול בהן. מי שיכשילו כעת את כינון המוסד היחיד שבידיו למצות את אחריותם האישית של האחראים לשריפה יהיה שותף להפקרה הזאת.
* משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית.