פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שילנסקי, פשוט בן אדם

      דב שילנסקי שהלך היום לעולמו שייך לדור נעלם של פוליטיקאים: איש עקרונות ללא שמץ רוע. המסר שלו היה ברור - שמירה על ארץ ישראל היא הניצחון האמיתי על השואה. ח"כ מיכאל קליינר נפרד

      כולם אהבו את דב. גם יריביו. הוא היה בן אדם בטעם של פעם. מה שנקרא "מענטש". הוא היה שייך לדור של פוליטיקאים שהולך ונכחד. אחד הבודדים מאותו זן נדיר של אנשי ציבור חפים מאופורטוניזם, שהגיע לחיים הציבוריים כדי להעביר מסר ולהיאבק על עקרונות, ולא כדי לקדם את עצמו. שילנסקי היה עורך דין במקצועו ואיש ציבור בנשמתו. קנאי לאמונותיו, ועם זאת חביב ואהוד על הבריות, בין השאר, משום שלא היה בו אפילו שמץ של רוע.

      יותר מאחרים הפך דב לאנדרטה מהלכת של דור השואה. אפילו המבטא שלו הכיל ניחוח של עם יהודי שהיה ואיננו עוד. הוא לא שכח ולא סלח לגרמנים ולליטאים שרצחו יהודים, אבל כשמדובר היה ביהודים, באחים, כפי שנהג לומר, הסיפור היה שונה. כלפי אחיו הוא גילה סלחנות יוצאת דופן.

      הוא הגיע ארצה על סיפונה של "אלטלנה", ולמרות קבלת הפנים ה"חמה" לה זכה כשהתקרב אל חופי הארץ המובטחת, הגיב בהומור שילנסקי טיפוסי נוטף טוב לב: "ארגנו לנו מטחי כבוד כשהגענו ארצה ועוד עם תותח קדוש", אמר. אבל הוא לא הסתפק בזה. כקצין בצה"ל שפיקד על חיילים יוצאי האצ"ל, הורה לחייליו שגילו התנגדות להצדיע לבן גוריון במצעד הצבאי הראשון, לכבד את ראש הממשלה שלהם למרות שהורה לירות על אלטלנה. "לי יותר קשה", אמר להם. "אתם מצדיעים עם הראש בלבד ואני צריך להצדיע גם עם היד".

      "יצאתי מדאכו אדם יהודי"

      פעם אחר פעם נבחר בליכוד במקום ריאלי לכנסת. למרות שלא היה מומלץ בשום רשימה ולא היה באף "דיל", אנשים מכל המחנות קיבלו פתקים מוכנים ללא שמו, מחקו את אחד השמות מהמרשימה והכניסו את שילנסקי במקומו. ליבם יצא אליו, כי תמיד הייתה לו אוזן קשבת, תמיד דיבר בגובה העיניים, בחיוך רחב ומתוך חביבות אמיתית. כיו"ר הכנסת הנהיג את הטקס שהפך למסורת, "לכל איש יש שם", בו אישי ציבור ואזרחים מן השורה מקריאים ביום השואה ברחבת הכנסת שמות של בני משפחותיהם שנספו בשואה.

      במפגש עם הצברים שהתביישו בשואה, שהוגדרה בזמנו "הליכה כצאן לטבח", הציג שילנסקי פן שונה ומאד יוצא דופן בתקופה ההיא. הוא ייצג את הפן של הגבורה: "הכבוד הכי גדול שלי זה שהייתי בדכאו: נכנסתי בן אדם יהודי ויצאתי בן אדם יהודי", אמר. אבל כשישראל הלכה להסדר השילומים עם גרמניה רק שש שנים אחרי שנסגרו מחנות ההשמדה והדם אפילו טרם יבש בקברי אחים ובכבשנים, הוא לא היה מוכן להשלים עם רוע עסקת ה"דם תמורת דמים" והטמין פצצה בבניין משרד החוץ בקריה בתל אביב. הייתה זו פעולת מחאה שעוררה הזדהות בציבורים רחבים, אך עלתה לו בשלילת חרותו, הפעם בכלא עברי ל-21 חודשי מאסר.

      ברוח אימרתו של אמיל פקנהיים, שלאחר השואה המשך קיום העם היהודי הוא המצווה התרי"ד ואצלו הראשונה שבהן, היה שילנסקי איש ארץ ישראל חסר פשרות, שראה בשמירה על הארץ קשר ישיר להמשך הקיום של העם היהודי. ביטוי צבעוני הוא נתן לתפיסה הזו כשהתבקש להתייחס לאמירה שחוץ מבית"ר ירושלים אין עוד בית"ר בארץ ישראל, והשיב: "לא נכון. דור הכיפות הסרוגות הוא בית"ר שלי".

      כניצול שואה וכשורד שיצא מן התופת, נדמה שהמסר המרכזי ששילנסקי ביקש להעביר לציבור הוא: שהשמירה על ארץ ישראל והמורשת היהודית היא הניצחון האמיתי על השואה, וזו המשמעות האמיתית של "לצאת מדכאו כיהודי".