פרדו וקנלר, שוכני היערות הוותיקים והמחוספסים מבית אורן, מכינים קפה שחור חזק, ויושבים בפינת המרפסת ההרוסה והמפויחת ממש מול היער השחור, ששרוי עכשיו בדממת מוות מקפיאה. תור אחת קטנה, שרידה אחרונה ובודדה למגוון החיות הרבות שאבדו בשריפה הגדולה, משמיעה ציוץ חרישי מצמרת האורן הערום בלב מה שהיה ממש לפני ימים ספורים מעבה יער צפוף.
בני פרדו לוקח לגימה אחרונה ויורד לאתר את המקור היחיד שנותן עכשיו בכרמל סימני חיים. השוטר הזה, שהיה ועודנו "השריף" של אזור חוף הכרמל, צועד לראשונה בתוך היער, רואה את האורנים המתים, הברושים שאיבדו את קומתם הזקופה, את אלה שנטו הצידה, את השרופים, וליבו נשבר. ממש בלב היער, ליד בית העלמין שחלק ממצבותיו שחור כעת, ואחרי דקות ארוכות של הליכה שקטה ומכונסת מאוד, פרדו, שניצל בעצמו בנס לאחר שלא עלה למכוניתה של תת?ניצב אהובה תומר ז"ל, מגיע אל התור. הוא מתבונן בה ארוכות כשהיא נאחזת בצמרת אורן כפוף, ומסנן ממש לעצמו בקול מאוד שקט, "היו כאן חיים שלמים. אזור קינון של חיוואים, חוגלות. חיו כאן דורבנים, צבועים, גיריות, שפני סלע. נשארה לנו תור אחת קטנה. אחת בלבד".
פרדו חוזר מהיער ספוג בריח עשן לשכונת הטניס של קיבוץ בית אורן. הבית שלו הוא הקיצוני וזה שקירות הבטון התומכים שלו ספגו להבות והמון שחור, אך מבנהו ויחידת הדיור שלו נשארו שלמים אך בנס. ממש לידו גרה משפחת קנלר. דוד, אב המשפחה, בן 53, הוא מנהל המפעל הקיבוצי, ולפני 20 שנה הוא הגיע מעכו לקיבוץ עם אשתו מרים במסגרת גרעין מיוחד שבא להציל את "הקיבוץ השחור וההרוס", לדבריו. קנלר אומר שאז היו אלה דווקא איתני האדם שקרסו. "אשתי נורא רצתה לגור בקיבוץ. אמרו לנו שיש קיבוץ שהתפרק, ציירו לנו שהכל שחור שם, הכל הרוס, גמור כלכלית ואולי גם חברתית, וזה הזמן לבוא לשקם את המקום. אמרו לנו שזה קיבוץ שקם ב?1939, שיש לו היסטוריה, שאסור לתת לו ליפול. הבטיחו לנו גם שהבית שלנו יהיה ממוקם ממש בתוך הטבע, הירוק, הכרמל המשגע, וציינו בהתלהבות שנוף כמו שנקבל כאן, אי אפשר למצוא בשום מקום בארץ", הוא מספר.
קנלר בנה את ביתו ממש בלב האורנים התמירים של "גרעין המצילים", ואלה היטיבו את חיי משפחתו. הם גוננו ועטפו, נתנו בהם מראה ואיכות חיים עוצרי נשימה, והיו מושא לקנאה גדולה בשל המיקום החלומי של הבית הנופי הזה. "הפכנו לשוכני יערות, יש לנו שלושה ילדים שהפכו מאושרים, אשתי פשוט חגגה כאן והתחיל להיות במשק אור גדול, שהחליף את החושך הכלכלי והאנושי ששרר כאן", הוא מספר, "הקיבוץ היה אחד הראשונים בתנועה הקיבוצית שהפך להיות מופרט, ביצענו כל מיני מהלכים כלכליים נכונים, החזרנו את החובות ועלינו על דרך המלך. יש כאן 400 נפשות, התמכרנו לשקט ולכרמל שחנק אותנו, הקיף והציף את כולנו באהבה גדולה".
ביום חמישי האחרון בצהריים פרצו הלהבות הגדולות, והגיעו, בסיוע הרוח המזרחית החזקה, מכיוון עוספיה. קנלר אומר שפתאום הבין שעכשיו הטבע, היער הטוב והאורנים התמירים מתחילים לחבוט בו ובקיבוץ בכל הכוח. "עזבנו כאן הכל, ולמעשה נמלטנו לקיבוץ נחשולים. מי היה מאמין שכך הטבע יחבוט ויכה בנו. שכל הטוב הזה יהפוך פתאום לנורא, רע ואכזר, וימית עלינו כזה אסון. האש אכלה לנו את הבית. היא טרפה את האקווריום הענקי שלנו, קוב של מים! שהיה ממש הרהיט הבולט בסלון. טרפה את 40 הדגים המיוחדים שהיו שם ולא פסחה על דבר. הכל נדלק, הכל בער, פתאום בית אורן חזר הרבה שנים אחורה אבל מכיוון אחר. הפעם הטבע הוא שהחזיר אותו להיות שחור, הרוס, מפויח", אומר קנלר בעצב, דקות אחרי שהוא חוזר לראשונה לביתו ההרוס ביום שלישי. אחר כך הוא הולך בתוך מה שהיו פעם חדרים, מבין שאיבד את רכושו, את ציוד החשמל, תמונות חשובות - פיסות החיים שצברה משפחתו. פרדו מחבק אותו. שניהם אומרים זה לזה שנורא עצוב לראות ככה את היער הערום. שחבל שלא קוראים לקיבוץ "בית אלון", כי אלונים לא נשרפים ולא זורקים את האש והגיצים לכל עבר כמו האורנים מסביב שפעם ניצבו לצידם, התמזגו איתם, היו חלק בלתי נפרד מהם.
"כל הרע נשרף"
לא פחות מ?219 נפשות נותרו למעשה חסרות בית, 247 מבנים ניזוקו, 74 מהם נהרסו לחלוטין. 42 בני אדם קיפחו את חייהם בסערת האש האימתנית. גם הטבע ספג מכה אדירת ממדים ו?50 אלף דונם של עצים וצמחייה נלכדו באש הגדולה.
אנחנו יורדים בצהרי יום שלישי מבית אורן, ומראה רכסי הכרמל השחורים ברצף בלתי נתפס משאירים אותנו כמעט משותקים. אסנת הצלמת מבקשת לעצור לפתע, ומזהה תמונה אחת ששווה יותר מאלף מילים. בגשם שוטף עומדים כמה עובדים צעירים בדיוק בנקודה שבה עלה אוטובוס הצוערים באש, ועכשיו הם מעלים מהיער את שרידי המתכת האחרונים שלו כעדות מצמררת לגודל הטרגדיה שאחזה שם באחת בסופת האש הנוראית.
הדרך לכיוון כפר הנוער ימין אורד וכפר האומנים עין הוד, שספגו אף הם מכה קשה בלהבות, רצופה במראות עצובים ושותקים של הטבע. לירון ושמעון אבוחצירה הגיעו מרמת הגולן לכפר הנוער ימין אורד לפני כשלוש שנים, וביקשו להיות פורצי דרך בחינוך. שמעון, בן 29, הוא רכז שכבת י"ב של בני הנוער בכפר, שהוקם כמו כפר האמנים הסמוך ב?1953. 480 חניכים, בני נוער מברזיל, חבר העמים, אתיופיה וגם פליטים מדארפור. בני נוער עולים שהיו זקוקים לעזרה, כאלה שהיו בסיכון, בעיקר כאלה שעבורם הכפר הזה הוא עכשיו משפחה אוהבת.
שמעון מספר שביום חמישי האחרון הגיעו לכפר הורים רבים של חניכים למפגש מיוחד במסגרת "יום קשר משפחתי". ההמולה היתה גדולה עד שלפתע החלו הלהבות שאחזו תחילה באזור בית אורן לגלוש ולעלות במעלה ההר לכיוון הכפר. שמעון ולירון הבינו מיד שצריך לעשות מעשה, ומהר. "הזמנו אוטובוסים לפינוי מהיר, ואני עברתי חדר אחר חדר, בית אחר בית, לבדוק שאף חניך לא נשאר שם בטעות", משחזר שמעון, "האש טסה לכיוון שלנו. ידעתי שאני חייב לפנות את כולם לפני שיקרה כאן אסון ענק". לירון, בתו של האלוף (מיל') אלעזר שטרן, התארגנה בינתיים בבית הקטן שלהם בכפר, אירגנה את שלושת הילדים הקטנים, אמרה להם שעכשיו נוסעים להורים שלה בגליל, ולא הספיקה לקחת כמעט דבר.
"אני האספנית הגדולה של המשפחה. כל רהיט ישן וסנטימנטלי נותנים לי. היה לי שולחן אוכל של סבתא רבתא, מיטה משפחתית עתיקה ומיוחדת, ארון של דוד שלי שנהרג, כיסויי מיטה, מאות ספרים מאוד חשובים, מגילת אסתר שאבא של שמעון כתב, אינספור פריטים שחשובים ויקרים לליבנו", מספרת לירון ממש ברגעים הראשונים שהיא דורכת על ההרס, השחור והאפר של מה שהיה פעם ביתה, שנהרס כליל. "במוצאי שבת הבנו שהבית שלנו נשרף. שהכל הלך. נגמר ולא ישוב עוד. זה עצוב. מה שמדהים הוא הפריטים היחידים ששרדו את תופת האש. נשארה לנו חנוכייה שעזר ויצמן, הנשיא לשעבר, נתן לנו במתנה לחתונה, מפה של הדלקת נרות, כסף וקופת צדקה, ומגש הכסף ששמעון נתן לי בחתונה, ואמר שלא כל החיים יהיו כאלה - על מגש של כסף".
בסך הכל נהרסו בימין אורד תשעה בתים של אנשי צוות ושני בתים של חניכים. לירון אומרת שהכפר ממש לא נמחק, ושהם מאוד חזקים. אחרי זה היא פוגשת באביה שמנסה עכשיו באמצעות קשריו לעזור לנערה פליטה מאתיופיה לקבל אזרחות ישראלית. "כל הרע נשרף, ועכשיו נשאר רק טוב", מסכמת לירון ואומרת שהם לא יעזבו את הילדים של הכפר, שדווקא עכשיו הם צריכים לשמש עבורם משענת חזקה עבור אלו שהשריפה הזאת שוב עירערה להם את היסודות והביטחון.
מכה אחרי מכה
יותר מ?5 מיליון עצים כילתה השריפה הגדולה, וגרמה לפינוי של כ?4,000 איש משמונת היישובים בחוף הכרמל. משפחת קיינר גרה ממש בכניסה לכפר האמנים עין הוד. שלושה ימים לפני השריפה הגדולה נהרג אבי המשפחה, ראובן קיינר, שהיה פקח טיסה, בתאונת דרכים באזור פרדס חנה. זיוה, שאותה מגדירים בכפר האמנים כציירת הכי אופטימית של הכרמל, נפרדה מראובן לפני כ?20 שנה, וגרה בכפר עם ילדיה. בביתה הם ישבו עליו שבעה. מוש, אחד הילדים לבית קיינר, הוא מוסיקאי מחונן. הוא מספר שהם ישבו בעצב תהומי על לכתו של אביהם במפתיע, ואז ראו איך האש הגדולה באה ומאיימת לפגוע גם בהם. "זה הגיע, מכה אחר מכה. אחרי שהבנו שהאש חזקה מכל, שאף אחד לא מצליח להשתלט עליה, החלטנו להתפנות", מספר מוש. אחיו, יובל קיינר, המתופף לשעבר של להקת זקני צפת, עוד נשאר לעזור להילחם באש, "אבל היא ניצחה הכל", הוא אומר. "אנחנו מאוד עצובים על הבית שנשרף, אבל אלה רק קירות, זה דבר שכבר עכשיו התחלנו לשקם, לחשוב איך בונים אותו מחדש. את אבא שלנו, את האיש שכל כך אהבנו, כבר לא נוכל לראות יותר", הוא מסביר בעצב גדול.
זיוה אומרת שכואב לה על הפמוטים המיוחדים שאבא שלה עוד "סחב מהשואה", על כל הקריסטלים המיוחדים, חפצי אמנות אחרים שנשרפו כליל, ספרים רבים ותמונות זיכרון משפחתיות שהלכו ואינם עוד. אחרי שהיא מבינה שגם כלי הבדולח לא שרדו את תופת האש, כמה דקות אחרי שהיא מתארת לאחד מהשמאים הרבים שצבאו על הכפר מה היה שם ונשרף, היא פתאום מחייכת ועיניה הכחולות זורחות. היא מורידה אותנו מהבית השרוף ונכנסת לסטודיו שלה. "נס חנוכה הפרטי שלי הוא שהסטודיו שלי, הציורים שלי, נשארו שלמים. לא יודעת איך, אבל האש המתעתעת אולי קצת ריחמה עלי אחרי כל המכות שספגנו השבוע והשאירה לי את נקודת האור הזאת", היא מספרת.
הציורים שלה מלאים בצבעים אופטימיים, משדרים רעננות, תקווה, ניבט מהם יופי כפרי ופורח. זיוה אומרת שהציור האחרון שלה הוא מלפני כמה שבועות, אז ציירה את ביתה בכפר, מלא אור, זורח ופורח לאחר "שהגשם לא הגיע ולמעשה תמונת הקיץ לא חלפה מכאן". הבית נראה לבן, שביליו ברורים, הצמחים זקופים והמון שמחה ניבטת ממנו. "הציור הזה עכשיו מקבל משמעות גדולה. הוא פתאום הכי רחוק מהבית השרוף שלי, מהאבל הגדול, מהשחור הזה, הפיח וההרס שנפל עלינו כך באחת, בשבוע אחד בלבד", מסכמת קיינר.
בעין הוד אמרו השבוע שאולי המיזוג הכל כך חזק בין הטבע לשבילים היה להם לרועץ, אבל זה גם הייחוד שלהם - רוח היצירה שמטעינה ומפרה את תושביה. בכפר הנוער התרוצצו לירון ושמעון אבוחצירה להשיג קצת משחקים, כמה צעצועים לילדים שלהם, ודאגו מאוד למאות החניכים שחלקם עדיין לא שב לכפר. קנלר מבית אורן הלך מצידו שלשום למפעל ההלחמה של הקיבוץ, ופתח אותו לראשונה אחרי שבוע. הוא ישב בצהריים במרפסת עם מרים אשתו, ואמר לה שעוד יהיה טוב בקיבוץ הזה. ממש כמו לפני 20 שנה. ¬