ההודעה האחרונה של ארה"ב על נסיגתה מדרישת ההקפאה ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון נוסחה בכמה מקומות אצלנו במילים: "נכשל המו"מ בין ישראל לארה"ב", משל מדובר בשיחות השלום. אבל מסתבר שהשמיים לא נפלו מעל ראשנו למרות הדחפורים העובדים במרץ רב כדי להשלים עשרה חודשי הקפאה. ארה"ב נמנעה מלהטיל את האשמה על אחד הצדדים, אבל אצלנו החכמולוגים יודעים - כמו תמיד - מי אשם: ממשלת ישראל ונתניהו בראש, כמובן, איך לא?
כדאי לחזור על הראשונות גם לאלה שזיכרונם בוגד בהם: ממשלת אולמרט הגישה לפלשתינים מדינה על מגש פלטינה. אולמרט המחיש שחוזרים בתשובה עשויים להיות קיצונים יותר מהאפיפיור; מפת הוויתורים שלו עקפה משמאל את יוזמת ז'נבה. היא כללה מסירת חלקים אפילו מירושלים העתיקה ופשרה בנושא דרישת השיבה של פלשתינים לשטח ישראל. ובכל זאת, אבו מאזן ואנשיו נמלטו והותירו את אולמרט עם ירושה חסרת אחריות לבאים אחריו.
בבחירות האחרונות הביע הציבור את דעתו על חזונות השווא המשיחיים של השמאל הישראלי. לאחר 15 שנות חיזור נואש, נסיגות, הרס יישובים והסתכנות במלחמת אזרחים, קיבלנו דם ואש ותמרות בכיינות מצד שכנינו. מעמדה של ישראל הידרדר עוד יותר, משום שלאחר הוויתור על שיח הזכויות של היהודים בארצם, קשה לשכנע את העולם בצדקת טענותינו רק באמצעות שיח ביטחוני.
בכל זאת עשתה דווקא הממשלה הזאת צעד חסר תקדים: נתניהו הכריז על הפתרון הרצוי לסכסוך, "שתי מדינות לשני עמים" (תוך כדי שהוא קובע את הרף הנכון - המונח "שני עמים" כולל את העם היהודי, כלומר הכרה פלשתינית במדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי והכרה בסוף הסכסוך), ועל הקפאה למשך עשרה חודשים של הבנייה ביישובים היהודיים. זאת, כדי למשוך את הפלשתינים למו"מ. הפלשתינים לא הגיעו בתירוצים שונים (שגובו בתקשורת אוהדת להם ועוינת לממשלת ישראל). רק בחודש האחרון להקפאה - לאחר מסכת לחצים ואיומים - הואילו הפלשתינים להגיע למו"מ שכמובן נתקע. מה כבר אפשר לעשות בכמה פגישות שלא נעשה במאות אחרות מאז הסכם אוסלו?
סאגה בלתי נגמרת
ואז הגיע הרעיון היצירתי הבא ("יצירתי" הוא מונח תקשורתי מכובס ללחץ מדיני נוסף על ישראל): הקפאה נוספת לשלושה חודשים, והופ - סיום הסכסוך. בניגוד לחלק משריו, נתניהו הכריע בעד, רק לא בירושלים. כמובן שהפלשתינים התנגדו (מתי הסכימו למשהו?), וכך הסתיים הפרק הזה בסאגה הבלתי נגמרת המכונה "תהליך השלום". צפו לפתרונות יצירתיים נוספים בשבוע הבא.
האמת ניתנת להיאמר: בניגוד לכל הממבו ג'מבו התעמולתי של השמאל הישראלי, הפלשתינים מעולם לא התכוונו להגיע לשלום עם ישראל. שינוי הגישה כלפי ישראל שהביא עימו אובאמה שיחק לידיהם והפיח רוח במפרשיהם המנוקבים, שהנה נמצא המשיח שישיג עבורם מדינה תמורת כלום. זאת, בעיקר לאחר שאובאמה הביך את נתניהו וסיפק חומר רב לשונאיו על הקטסטרופה המדינית העומדת להתרגש על ישראל, אם לא תיענה לדרישות מחלקת המדינה האמריקנית.
פקיד אמריקני צוטט באומרו, שמבחינת ארה"ב "המטרה לא היתה הקפאה אלא הגעה להסדר קבע". ייתכן. מה שברור הוא שבישראל הגופים המזוהים עם מה שמכונה "מחנה השלום" היו מעוניינים דווקא בהקפאה יותר מאשר בשלום.
כפי שטוריו של תום פרידמן מספקים הצצה לגירסה הלא רשמית של חבורת אובאמה, אפשר לקרוא אצלנו את פרשני השמאל, שכמו תמיד מקווה שאחרים יעשו עבורו את העבודה (קשה לשכנע את הציבור...). ובכן, מהן תקוותיה של קבוצת ההתייחסות של רוב פרשני השמאל? פרישת שרי העבודה על רקע כישלון המו"מ המדיני, כדי ש"תוסר המסכה מפרצופה הימני של הממשלה, ואפשר יהיה להעניק לה את הטיפול המתאים".
אולי כשעיתונאים מסוימים ייכנסו באמת בסודות המו"מ, הם יגלו להפתעתם מה שרבים כבר יודעים: הפלשתינים אינם מסוגלים לחתום על סוף הסכסוך, גם לא תמורת נסיגה מלאה של ישראל לקווי 67', כולל החרבת כל היישובים היהודיים וטרנספר של חצי מיליון יהודים לתוך הקו הירוק.