"אבא, אני נשרפת! בוא, תציל אותי!"

אין כנראה אדם במדינת ישראל כולה שביקר ביותר הלוויות ובתוך זמן קצר כל כך מאשר סיגל דואק. בימים שלאחר אסון האוטובוס בבית אורן עברה סיגל מבית עלמין לבית עלמין, ממשפחה למשפחה, מבקשת לנחם ואולי להתנחם, לעזור ואולי גם להתמודד מחדש עם הטראומה שאת עוצמתה אין המילים יכולות לתאר. כלאי סיגל דואק איבדה באוטובוס הבוער את כל חניכיה בקורס של השב"ס, והרגעים ההם אינם מרפים ממנה.

סיגל (35) אינה רוצה להתראיין, עוד לא. "אני עוד אומר את מה שיש לי אחרי שאביא את הילדים שלי לקבורה, אחרי שהכל יירגע קצת", היא מבטיחה, אבל מוכנה בכל זאת לחלוק משהו ממה שעובר עליה בימים האלה, באמצעות גורם קרוב: "אני הולכת ממשפחה למשפחה ואומרת להם שחשוב שיידעו, שפביולה בוהדנה ז"ל, שהיתה בין הנספים באסון, היתה גם אמא לשלושה ילדים, ואני עצמי אם לשתי בנות. וזה מסר שחשוב לי להעביר: שאף על פי שהפיקוד החליט שנשים נשואות או אמהות לילדים לא יעלו לתגבור, לא כולן על האוטובוס היו רווקות. החלטנו שחשוב לתת דוגמה אישית גם לנשים שבינינו. היה ברור לנו שלמרות הסיכון, אנחנו עולות עם כולם".

לכאורה, נראה שסיגל מנסה לחזור לשגרת עבודה. ביום שני בערב, סיפר אביה מנשה, היא הגיעה לישיבת גיבוש בבית הספר. וגם סיגל אומרת: "אנחנו לא יודעים איך לסיים את הקורס הזה ומתייעצים עם פסיכולוגים ואנשי מקצוע. את הקורס שרדו רק 13 חניכים וגם הם בהלם, גם הם לא יודעים איך לאכול את זה".

אבל החזרה לשגרה בינתיים קשה, כמעט בלתי אפשרית. "היא מספרת שהיא שומעת את הקולות ומריחה את הריחות של ההרוגים. את השרוף ואת החרוך", מגולל חבר מהשב"ס. "היא בקושי ישנה בלילות", מעיד האב מנשה, "אם היא רוצה להירדם, זה רק עם כדור שינה. הדברים חוזרים אליה דרך החלומות, והם נוראים".

סיפור הטרגדיה כבר סופר רבות. אוטובוס הצוערים שהגיע לבית אורן ועלה לכיוון כלא דמון נעצר על ידי אשת ביטחון במרחק של כ?700 מטרים מהכלא, והיא הורתה להם לא להתקדם בגלל התגברות האש. לאור זאת החליטו אנשי הסגל לבצע פניית פרסה, למרות הכביש הצר, ולשוב לכיוון צומת בית אורן. אלא שתוך כדי ביצוע הפנייה, נלכד האוטובוס בין חומות האש. הצוערים ניסו לחלץ עצמם בפאניקה שגברה ככל שהדלת האחורית שניזוקה מהתבערה סירבה להיפתח. אחרי הפעלת כוח היא נפתחה, ורבים מהצוערים נמלטו דרכה ודרך הדלת הקדמית, היישר אל היערות - או נכון יותר, אל האש. חלקם נשרפו חיים במקום. במרחק מה מהאוטובוס נגלה לאנשי זק"א ולכבאים מחזה מחריד: 15 גופות מחובקות. 15 מתוך 36 ההרוגים שהתחבקו ברגעים האחרונים לחייהם, חסרי אונים מול התבערה.

חוסר האונים והאימה היו גם מנת חלקה של סיגל דואק. היא ושני צוערים שעמדו מחוץ לאוטובוס וכיוונו את הנהג בעת ביצוע הפרסה ניצלו, אבל נאלצו לחזות במוות האדום?צהוב מאכל את חבריהם בלי כל אפשרות להתערב. "הכל קרה כל כך מהר", מתארת סיגל, "זה פשוט תקף את כולם. את כולם. כולם נשרפו לי מול העיניים. אחד אחד. ואני לא יכולתי לעשות כלום. לא הצלחתי לעזור לאף אחד, לא היה מה לעשות. אי אפשר היה להציל כלום".

את התיאורים האלה היא שבה ומגוללת שוב ושוב, ושוב, באוזני בני משפחה, חברים וקולגות, שעוטפים אותה בחום. "היא מספרת ולא מפסיקה לבכות, היא שבורה", מוסיף חבר ששוחח איתה בימים האחרונים, "עכשיו ייקח הרבה זמן עד שהיא תחזור לעצמה, וגם אז המראות ילכו איתה כל החיים. אף טיפול לא יצליח למחוק ממנה את הריחות העזים, את המראות. את המוות שפגש אותה פנים מול פנים. ואנחנו כולנו נהיה פה איתה, נעטוף אותה באהבה ובחום שמגיעים לה".

סיגל כבר היתה בטוחה שגם דינה נגזר. "האש התקרבה אלינו משני הצדדים, הצוערים המבוהלים רצו לתוך האש או היער, ופתאום מישהו דחף אותי ועוד שני צוערים לתוך רכב. הדחיפה הזו הצילה את חיי", מספרת סיגל.

כאשר דקות אחר כך ישאל אותה גונדר משנה ירון זמיר מי דחף אותה פנימה, סיגל לא תדע להשיב. אבל הרכב היה רכבו של הצלם רוני סופר, שהיה במקום עם מצלמתו (על סיפורו ראו מסגרת נפרדת). "באותם רגעים פתחתי את הדלתות של הג'יפ שלי", משחזר סופר, "שלושה קצינים קפצו לתוכו, הכל בער והם צרחו. לא היתה ברירה, הייתי חייב לעוף משם. פשוט נסעתי לתוך האש כדי להינצל. ידעתי שאם אני לא יוצא משם באותו הרגע, זה הסוף של כולנו. מאוחר יותר, אחרי שהורדתי את השניים בחדר הפיקוד הקדמי, חזרתי לאוטובוס. הייתי מוכרח. אבל הוא כבר היה מפויח לגמרי".

כאשר נדחפה אל הג'יפ, סיגל דיברה בטלפון. "הכל בער מסביב, והאוטובוס גם כן. התקשרתי להיפרד מהמשפחה. אמרתי להם, 'אני אוהבת אתכם, אני לא רוצה למות פה. תמסרו לילדים שאני אוהבת אותם'". מצידו השני של הקו היה אביה, מנשה גמדני, שנאלץ לשמוע את הדברים המחרידים ביותר עבור כל אבא. "קיבלתי מהבת שלי טלפון כשהיתה על הג'יפ של הצלם, כשנמלטה מהלהבות. אלו היו רגעים קשים נורא. הבת הבכורה שלי צועקת לי בהיסטריה, 'אבא, אני נשרפת! בוא תציל אותי!'. לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע. זה חוסר אונים משווע של אבא, שלא יכול לעזור לבת שלו. זה שהיא כאן, היא כאילו נולדה לי עכשיו מחדש ולא לפני 35 שנה. זה נס החנוכה שלנו".

סיגל עצמה מודעת לכך שאלמלא התושייה של מי שדחף אותה פנימה לתוך הג'יפ של רוני סופר ואלמלא נוכחותו של סופר עצמו ותעוזתו, היא לא היתה ניצלת. "אני הכי מודה לאלוהים שהציל לי את החיים. אבל ברור לי שאם הצלם לא היה שם, זה היה עניין של 30 שניות עד שאני ושני הצוערים היינו נשרפים למוות". בשבת האחרונה היא הלכה לבית הכנסת שבו מתפלל בעלה, צורי דואק, לומר ברכת הגומל. צורי עצמו, דרך אגב, עוד לא ממש מעכל עד כמה החיים שלו ושל שני ילדיהם עמדו על פי תהום. "הילדים, ילדה בת 5 וילד בן שנתיים וחצי, קטנים מכדי להבין את מה שקרה", סיפרו השבוע במשפחה, "אבל צורי מתקשה עדיין לעכל שהאישה שהוא הכי אוהב יכלה למות. הוא מדבר על מה היה אילו... זה משהו שצורב לך את הנשמה".

השוטר תומר גמדני, אחיה של סיגל, ליווה את המפכ"ל דודי כהן לחפ"ק שהוקם ליד אוניברסיטת חיפה. כאשר שמע כי אחותו כמעט קיפדה את חייה, ביקש את רשות המפכ"ל לעזוב, קיבל ויצא במהירות עם הניידת אל היערות. "כשפגש אותה הם התחבקו חיבוק חזק והוא לקח אותה הביתה, להירגע", שיחזר קרוב משפחה, "בדרך פגשו את אבא מנשה, שרצה לנסוע לבית החולים רמב"ם כדי שתעבור בדיקות. אמרנו לו שלא ייסע לשם כי המראות נוראים. בצומת פרדיס הם חברו - ונסעו הביתה".

במשפחת גמדני אמרו השבוע שוב ושוב "העיקר שסיגל נשארה בחיים", והם יודעים במה מדובר. "משפחה שורדת" הם מכנים את עצמם, שכן הגורל שיחק בחייהם יותר מפעם.

האב מנשה נפצע במלחמת יום הכיפורים ושרד. בנו תומר, אחיה של סיגל, נפצע באינתיפאדה השנייה. ב?17 בפברואר 2002 הוא נפצע קשה מאוד במהלך מרדף אחרי מחבל במכונית תופת באזור פרדס חנה. המכונית התפוצצה ותומר נפצע מהאש הגדולה ומההדף העז. אחרי חודשים ארוכים של החלמה ושיקום בבית החולים שיבא בתל השומר הוא חזר לאיתנו, ואחר כך חזר גם לשירות.

אח אחר, אפיק בן ה?30, עבר תאונת דרכים קשה כשהיה בן 16. "רכבתי על אופנוע ונמחצתי, כמו סנדוויץ', בין שתי מכוניות", סיפר, "רק במזל חזרתי לעצמי והיום אני הולך ורץ. והיו עוד כמה מקרים שניצלנו ממוות כמעט בטוח. אנחנו משפחה ששורדת. אף אחד לא מפונק. אחרי כל אירוע היינו קמים על הרגליים וצוחקים.

"אבל על הדבר הזה - לעולם לא. לא במקרה הזה. לא באסון האחרון. זה שבר את כל השיאים. כל המקרים שעברנו בעבר רק חישלו וחיזקו. אבל היום הכל התגמד. אין ספק שהטלטלה הזו רק תחשל את אחותנו, אבל גם תישאר צרובה בתודעה של כולנו".

אמה של סיגל, רות, ראתה בהינצלות התערבות אלוהית ממש. "כמה שעות לפני השריפה עצרתי ליד פושט יד בפינת רחוב ונתתי לו עשרה שקלים לצדקה. התחננתי לאלוהים שישמור לי על כל הילדים שלי. אמרתי בתפילה, 'אלוהים, שהצדקה הזאת תציל ממוות'. ופתאום סיגל התקשרה, ממש מהאש, מתוך הג'יפ של הצלם. אחרי זה היא התקשרה לבעלה. היא כבר ממש נפרדה מכולנו", נזכרת רות, "אני, שבעבר כמעט איבדתי בן שוטר, שוב זכיתי לנס. שוב זכיתי לחבק את הבת הבכורה שלי, שכאילו חזרה אלינו מהמוות".

כשרוני סופר הצלם התקשר אל המשפחה, רות לא הסתירה את רגשי התודה שהציפו אותה. "אמרתי לו, 'רוני, רוני, אתה המלאך שלנו. אלוהים שלח אותך לבת שלי. אתה הצלת את הבת שלי ממוות ואני כבר רוצה לראות אותך. לנשק אותך. אתה עשית לי נס'".

איכשהו, סיגל צריכה להמשיך בחייה, ואלה כרוכים כבר 11 שנה בשירות בתי הסוהר, שבו שימשה במגוון תפקידים עד שהגיעה לפיקוד על מחלקה בבית הספר לצוערים. את ההתמודדות שלה עם האובדן היא החלה, כאמור, בהלוויות הצוערים. היא לא החמיצה אפילו אחת. בין לבין ניחמה אבלים. מפקדיה חשבו שהרעיון הזה לא כל כך מוצלח, שאולי מוטב שתישאר בבית. אבל סיגל לא ויתרה. "אני רוצה ללוות את החניכים שלי בדרכם האחרונה. אני לא יכולה לתת להם להיקבר כשהם לבד. אני פשוט לא יכולה", אמרה למפקדיה ולעמיתיה.

"זה עושה לה טוב כשהיא הולכת למשפחות ולהלוויות", אמרו קרוביה, "לא חייבו אותה ללכת, היא רואה בכך מעין שליחות. היא כמו אמא שמתאבלת על ילדיה, והכאב הוא קשה מנשוא. היא עדיין שואלת שוב ושוב את השאלה 'מה אעשה עכשיו עם זה שהסוהרים שלי מתו', והיא עוד תשאל, ואין לנו ולא תהיה לנו תשובה. וכל שייוותר לנו הוא רק להיות איתה ולחבק".

הצלם רוני סופר היה האיש שהציל את סיגל, הציל - ולא הפסיק לצלם בתוך כך את הלהבות שאחזו באוטובוס.

"כששמעתי על השריפה היה לי ברור שאני יוצא לשטח כדי לצלם אותה", שיחזר השבוע. הוא נסע על הכביש המתפתל, מאחוריו האוטובוס ושתי מכוניות עם המשטרה ובהן הקצינים הבכירים ליאור בוקר ואהובה תומר. רוני צפר שוב ושוב כדי להזהיר אותם מהאש המתפשטת. "פתאום שמעתי רעש מפחיד ועצום. האש הגיעה כמו שיטפון. השיירה של הרכבים התחילה לנוע אחורה, באותו הזמן ממש הרגשנו שהאש צולבת אותנו ומאגפת אותנו. לא היתה ברירה ונאלצנו לעשות פרסה. פתאום קלטתי שהאוטובוס לא מצליח להסתובב בכביש שהיה צר. הוא פשוט נתקע. בשנייה הבאה כבר ראיתי איך שהאש משתלטת על האוטובוס ואוכלת אותו. אנשים התחילו לקפוץ מתוכו. זה היה כמו סצנה מסרט רע. אז גם קפצו לתוך הרכב שלי שלושה קצינים".

מאז אותו המקרה, סופר אומר שהוא המום מכך שמתייחסים אליו בתור גיבור לאומי. "ההגדרה הזו מביכה אותי", הוא מודה, "אני לא מרגיש גיבור. זה מביך, ולא ראוי לקרוא לי גיבור. הפעולה ההיא באה ממקום נקי והיא בת כמה שניות. פעלתי על אוטומט, לא חשבתי יותר מדי. כל החגיגה מסביב נותנת לי תחושה של קרקס.

"אני בתקשורת 22 שנים ועברתי את הכל. יש דברים שצריכים להישאר בפנים. אין אצלי משחקים של צנוע או לא.
"ישבתי בקפה אתמול ועוברת לידי אמא עם ילדה קטנה. הילדה בת ה?3 שואלת אותי אם היא יכולה להצטלם איתי. את קולטת? זה אבסורד. הזוי. אתמול עליתי שוב על ההר כדי לתפוס את ה'ביוטי שוט' בזמן מאוד מסוים שהוא טוב לצילום. אנשים זיהו אותי, פרצופים אנונימיים שאני לגמרי לא מכיר ומציעים לי אוכל ושתייה. אנשים, קבלו פרופורציות! את יודעת שמרגע שהפריים הראשון עלה לאוויר קיבלתי בפייסבוק שלי יותר מ?250 פניות לחברות? וכל זה מאנשים שאני לא מכיר, ועוד לא התחלתי לדבר על הצעות מגונות אחרות ושיחות הזויות שאני מקבל".