"ביי מאמיל'ה". כך נהגה אהובה תומר להיפרד מאנשי שיחה, גם ברגעים קשים כשהיתה טרודה ועסוקה באירוע חירום. וכך היה גם בשיחתנו האחרונה, יום חמישי, אחת בצהריים. הדיווחים החלו להגיע על דליקה גדולה ליד עוספיה. אהובה עדיין לא ידעה או לא קיבלה על כך כל דיווח. חלפו רק מספר דקות, והיא היתה כבר ברכבה ודהרה לכרמל.
הכרנו לראשונה לפני שנים, כשאהובה היתה עדיין בדרגת פקד ושירתה באגף התנועה במשטרת חיפה. בימים ההם, שודרו בגלי צה"ל דיווחי תנועה מדי סוף שבוע ויום ראשון בבוקר. אהובה, לקחה על עצמה למסור את המידע על הפקקים. בלי לבקש קרדיט, בלי לצפות לדבר. במסירות, בהמון מסירות. דרכינו הצטלבו עוד רבות גם אחר כך בשלל תפקידיה במשטרה.
כדוברת, כמפקדת תחנה, כסגנית מפקד תחנת חיפה, ובתפקידה האחרון - מפקדת תחנת חיפה. היתיה זו אהובה שדיבררה כדוברת המרחב את השריפה הגדולה שהשתוללה בסוף שנות ה-80' בחוות מכלי הגז בקריית אתא. ללא פלאפונים, רק עם מכשיר קשר, היא הגיעה במהירות למקום. ולמרות הקושי, הדיווחים זרמו ממנה היישר לביפרים, שהיו אז "ביפרים מדברים". היא נתנה את התחושה שהיא שם בשביל העיתונאים. פשוט כך.
כשהייתה מפקדת תחנת נהריה, היא אמרה לי מפורשות: "אני לא יוזמת טלפונים לעיתונאים, אך מי שיתקשר, יקבל הכל". וכך היה. וכשמישהו התלונן על שלא קיבל ידיעה, היא לא היססה לומר לו בנימת ביקורתית, שמי שאינו מתעניין, לא יקבל. כי כזו היתה אהובה. אומרת את האמת גם אם היא אינה נעימה. היא כמעט ולא יצאה לחופשות. תמיד בעבודה, תמיד דרוכה וכשצריך עונה בחדות לשון.
אהובה נותרה לבדה
בין לבין, הגיעו השנים הרעות והקשות. חשד ואחר כך כתב אישום נגדה על לקיחת שוחד. אהובה היתה לנאשמת בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובעצם נותרה לבד. החברים הרבים לא ממש הגיעו לתמוך בבית המשפט. אבל היא הייתה אופטימית, הקרינה ביטחון שתנצח. היא תמיד אמרה שהיא מנצלת את הזמן בו היתה מושעית. לא ישבה בחיבוק ידיים. האישה ששידרה עוצמה ונחישות, הגיעה ביום שבו ניתנה הכרעת הדין לבדה.
השופט רון שפירא, זיכה אותה מכל אשמה, ולא רק זיכה. הוא גם מתח ביקורת נוקבת ביותר על המחלקה לחקירות שוטרים, ובין היתר כתב בהכרעת הדין כי מוטב היה לו כתב האישום נגד אהובה כלל לא היה מוגש. או אז, אהובה נשברה. היא פרצה בבכי, לאחר השנים שהיתה באי ודאות. אבל זה היה רגעי לחלוטין. תוך זמן קצר, אהובה לבשה שוב את בגדי הקצינה, ויצאה להמשך דרכה במשטרה. רבים אמרו עליה שתגיע רחוק.
היא נותרה צנועה, ומעולם לא דיברה על קידום בדרגות ותפקידים. גם כשהיתה צריכה להתראיין על אירועים שונים, היא עשתה זאת מתוך חובת תפקידה. לא מתוך יצר פרסום. וכשהתראיינה, עשתה זאת ברהיטות נדירה. היו שאמרו עליה שהיא היתה יכולה בעצם לא רק למסור את הפרטים, אלא גם לשדרם ככתבת.
ביום חמישי האחרון, היא הייתה אמורה להתראיין על השריפה. השעה היתה ארבע אחר הצהריים. אבל אהובה לא ענתה. היה ברור, שמשהו נורא קרה לה. אבל איש לא שיער ולא רצה להאמין. כי לאהובה זה לא יכול לקרות. ולמרות הידיעה הקשה, על גורלה ועל גורל האוטובוס ונוסעיו צוערי השב"ס, הכוחות בשטח נאלצו להמשיך. ממש כמילות המשפט שטבע בני פלד, מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור אשר הפך לשיר "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן". יהי זכרה ברוך.