העיניים בורקות, הצוואר קצת כואב והלב מלא תפילה. הנה בא מטוס הענק של הדוד סם לכבות את הלהבות שהדליקו הילידים (ושבינינו, קצת דעכו עוד לפני המראת המכונה הענקית) בארץ משוגעת וקטנה במזרח התיכון. ספין השנה של נתניהו תופס תאוצה. עוד יעף כיבוי ועוד התזה מוצלחת על האש, ולאט לאט ישכחו כולם את המחיר הנורא ששילמו עשרות משפחות על האימפוטנציה של ממשלות ישראל.
מאתיים אלף דולר לגיחת כיבוי - מחיר סביר לגמרי כדי להציל את הכבוד הלאומי שנשרף. מי צריך ראש ממשלה מתפקד או שר פנים יעיל כשאפשר לחפש בגוגל ולמצוא את מטוס הכיבוי הגדול בעולם. מחיר מציאה כדי לשים לכולם חיוך מטופש על הפנים. הצלמים מכוונים עדשות ענק, הטייסים מדברים בפיקודיות מהקוקפיט והשדרנים נאנחים בהנאה בשידור חי. זה פטנט שלא חשבנו שהמוח היהודי (כלומר חברת אברגרין באריזונה) ימציא לנו: תנו לציבור האבל והדומע ציפור ברזל מרשימה בשמיים, שמשלימה את מופע היח"צ של נתניהו בימים האחרונים, ואף אחד לא ישים לב לישיבת הממשלה המביכה שמתקיימת באותה שעה על הקרקע. עוד כמה התזות מגבוה, והגאווה והתהילה יעמעמו את שעות המבוכה הראשונות ואת השנים הארוכות של הזנחה פושעת.
להתרחק מהכפתור האדום
"אסון בסדר גודל בינלאומי", כך הגדיר את השריפה בנימין נתניהו. ארבע מילים מבוהלות שמסבירות טוב יותר מכל תשדיר בחירות מדוע אסור לתת לאיש הזה להנהיג את ישראל. מי שאינו מצליח לכבות שריפה, לא יכול לקבל לידיו את הקודים הגרעיניים של ישראל. אף סיור בשטח, לחיצת יד של פצוע או צילום עם הכבאים התשושים לא ישכיח מי עמד בראשנו כשהתחננו פגועים לעזרה לאחר שנכשלנו לכבות שריפה אזורית.
הסופר טנקר, כבודו במקומו, לא יציל את לשכת ראש הממשלה מריחו המעושן של המחדל. מי שמחרחר עימות עם אירן היה צריך לדעת מהן נקודות התורפה של העורף. אבל נתניהו, מניפולטור ככל שיהיה, אינו נושא לבד בנטל. ברק, אולמרט, שרון ופרס, וכל מי שמילא כאן תפקיד משמעותי בשנים האחרונות - כולם בכבאית הזו יחדיו. שרון ופרס, הגם שבמקרה של הנשיא אי אפשר לדעת, כבר לא יחזרו לזירה הפוליטית. אבל ברק ואולמרט רואים עצמם כראשי ממשלה בעתיד. אסור לשכוח גם להם את אסון הכרמל.