מדימונה להארוורד

"כשהתחלתי לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר?אילן, שאלו אותי: 'אתם בעפולה שמעתם על אוניברסיטה?'. במקום להעכיר את רוחי, ההקנטה הזו דווקא רוממה אותי. גמרתי אומר להביא כבוד וגאווה לקהילה שממנה באתי, ולשמש מודל לחיקוי לאנשים אחרים מהרקע שלי, שהוא בכלל לא אידיאלי למסלול לימודים גבוהים.היום אני בשנה האחרונה לדוקטורט בפקולטה למשפטים הכי טובה בעולם - באוניברסיטת ייל. אני רוצה לתת כוח ותקווה לאנשים אחרים שבאים מהרקע שלי, שיידעו שאם אני הצלחתי וזכיתי ללמוד במוסד מספר אחת בעולם - גם הם יכולים להגיע רחוק".

את הדברים אמרה השבוע כרמית (קארין) יפת, שנולדה וגדלה בבית שאן לאב מנהל בית ספר ולאמא מורה. בגיל 10 היא עברה לעפולה. שיעור הזכאים לבגרות בעפולה הוא מהנמוכים ביישובים היהודיים בארץ, ובשנת הלימודים תשס"ט עמד על 46.8% בלבד. תוסיפו לזה רמה סוציו?אקונומית נמוכה, ותבינו שלהגיע משם ללימודים בייל - שמעבר לאיכות הלימודים, הם גם עולים עשרות אלפי דולרים - זה בלתי נתפס.

"אמריקה לא היתה אפילו בגדר חלום", אומרת כרמית. "באופן כללי ידעתי שיש מדינה כזו איפשהו על הגלובוס, לא הרבה יותר. גם אחרי שסיימתי לימודים בארץ, לעבור לייל היה צעד בלתי נתפס כלכלית. את כרטיס הטיסה לא יכלתי לממן, ותחשוב שגם באתי ממשפחה שהאנגלית היא לא נחלתנו - כשאבא שלי רוצה לתרגם מכונית הוא יגיד 'מכוניתיישן'", מוסיפה כרמית בצחוק גדול.

גם איתן יעקבי, בן 30, שנולד וגדל בקריית שמונה, לא הגיע מהרקע הקלאסי ללימודים אקדמיים, אבל בימים אלה הוא עמל על הדוקטורט שלו בהנדסת חשמל. "לא גדלתי בסביבה אידיאלית ללימודים. כשהייתי קטן חשבתי שדוקטורים יש רק ברפואה. עד היום מרימים גבה כשאני אומר שאני מקריית שמונה", הוא מספר ממקום מושבו באוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה. "אמנם קריית שמונה היא לא המקום האידיאלי לצאת ממנו לטכניון, ששם למדתי לתואר ראשון ושני, אבל דווקא זו סיבה חשובה שהגעתי לטכניון - הנאיביות שגדלתי בה והעובדה שלא ידעתי מהבית מה זו מסגרת אקדמית תרמו לסקרנות שלי. עם הרקע הזה אין תקרת זכוכית".

המשותף לשני הצעירים השאפתניים האלה, מעבר להיותם אקדמאים ישראלים בחו"ל, הוא הקרן הבינלאומית לחינוך אייסף (ISEF). זוהי קרן מלגות פרטיות וארגון חברתי שפועל לקידום שוויון הזדמנויות בישראל, ובין היתר, מלווה לסטודנטים ישראלים לצורך לימודים בחו"ל. אייסף מחלקת מלגות לסטודנטים עם קשיים כלכליים בעלי פוטנציאל למצוינות אקדמית.

אייסף נוסדה ב?1977 על ידי אדמונד (ז"ל) ולילי ספרא ביחד עם נינה ווינר, נשיאת הארגון. "ספרא, לילי ואני היינו מודאגים מהפערים החברתיים?כלכליים?חינוכיים בארץ, במיוחד מהבעיות בפריפריה, ולכן החלטנו להקים את הקרן", אומרת ווינר. "הרגשנו שיש צורך לעזור לטפח ולממש את הפוטנציאל של אנשים משכבות לא חזקות. הוכחנו שזה קיים - יש כוח אדיר של אינטלקט שמבוזבז אם לא נותנים לו את האפשרויות ללמוד ולקבל חינוך גבוה. הדבר הכי חשוב שיש לעם היהודי זה המוחות, תמיד התקיימנו הודות לכוח האינטלקטואלי שלנו".

משה אלקבץ, בן 32 מאופקים, ממחיש את דבריה של ווינר. "גדלתי בבית של חמישה אחים באווירה 'אופקימית' עם אבא שעלה ממרוקו ואמא שנולדה באופקים. החינוך שם הוא כידוע לא הדבר הטוב ביותר, קשה מאוד להצליח", הוא מספר. "אני אחד מהבודדים שהצליחו וחבל, כי יש שם הרבה מאוד אנשים מוכשרים".

היום אלקבץ כותב פוסט דוקטורט בתחום סרטן השד במוסד הרפואי של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב. משה סיים תארים ברפואה מעבדתית, אימונולוגיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. "לאייסף יש תוכניות השכלה נהדרות באופקים שעוזרות איפה שהממשלה נכשלת ומעלה את סיכויי ההצלחה בפריפריה. אייסף, שמלווה אותי בפוסט דוקטורט, יודעת לזהות אנשים שרוצים להצליח וצריכים קצת עזרה כלכלית למימון לימודים".

כרמית (קארין) יפת, שהיתה מצטיינת דיקן ומצטיינת רקטור בלימודי המשפטים באוניברסיטת בר?אילן, מודה גם היא על הזדמנות הפז שקיבלה. "התחלתי לחלום על בית המשפט העליון, ותיכננתי לעשות דוקטורט אצל פרופ' מנחם שאווה, אך הוא נפטר בפתאומיות. התוכניות לדוקטורט אוחסנו בבוידעם ולימודים בחו"ל לא היו בכלל על הרדאר. אבל יום אחד נקרתה בדרכי מישהי מקסימה שבאה מרקע דומה לשלי, ממקום קטן, ערד, בקושי ידעה אנגלית ויצאה ללמוד בחו"ל".

הפקולטה למשפטים בייל מקבלת רק 25 סטודנטים מכל העולם מדי שנה, הסיכוי להתקבל - אפסי. "בכל זאת עשיתי את הדבר המטורף והחלטתי להגיש מועמדות רק לייל. התפללתי לאלוהים ואמרתי ש'אם ללמוד בחו"ל אז רק באוניברסיטה מספר אחת. הדרך להצלחה היא עבודה קשה והרבה תפילה. השמיים הם הגבול".

"הגשתי במקביל בקשה ללימודים לדוקטורט, שאליו מתקבלים רק חמישה סטודנטים בשנה", היא מספרת. "דווקא אז כשהייתי חולה ומאופשזת ובקושי קמתי מהמיטה, אמרתי לבורא עולם: 'אם במצב הזה אני מתקבלת לדוקטורט, אני מבטיחה לך שאפרסם אותך, ואגיד שהכל בזכותך'. מגיע לשם קרדיט גדול".

כרמית, איתן ומשה בהחלט לא לבד. בשלושה עשורים של פעילות, אייסף רשמה הצלחות כבירות. אנשים איכותיים שהגיעו מבתים עם מצב כלכלי קשה במשפחות מרובות ילדים ממקומות כמו רמלה, ירוחם וקריית שמונה, המריאו על מסלול הלימודים הגבוהים, ונושאים היום בתפקידים בכירים בחברה הישראלית. תרומתם להתפתחות התרבותית?מדעית עצומה.

הסטודנטים בתמורה משתתפים בארץ בפרויקטים חברתיים שונים, כמו שיעורי עזר לבגרות בשכונות מצוקה. אגב, אלה שיוצאים ללימוד בחו"ל מחויבים לחזור ארצה בתום לימודיהם, אחרת המלגה הופכת להלוואה. כיום ישנם 600 סטודנטים ב?21 קמפוסים בארץ ו?40 סטודנטים ללימודי דוקטורט ופוסט דוקטורט בחו"ל, שזוכים למלגות מהקרן.

"אייסף הוא לא ארגון צדקה, אלא כזה ששואף לעזור לאנשים לעזור לעצמם ובתמורה לעזור לאחרים", מבקשת כרמית (קארין) יפת להדגיש, "זו הרמה הנשגבת ביותר של נתינה. זו מלגה עם נשמה ומצפון, משפחה שקיבלה אותי לחיקה". גם איתן משתמש במילה משפחה. "היה לי ברור כבר בתחילת הלימודים לתואר ראשון שאמשיך לדוקטורט", הוא מספר, "מרגע שעברתי לחו"ל משפחת אייסף, שהיא באמת משפחה לכל דבר, תומכת כלכלית, מסייעת ומלווה אותי בצורה רציפה כל זמן שהותי פה".

ארגון הבוגרים של אייסף מונה מעל 3,000 איש שממלאים תפקידים מרכזיים בתחומי המשפט, הכלכלה, המדע והטכנולוגיה והרפואה בישראל. ביניהם נמנים, בין היתר, ד"ר רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר מנהל איכילוב; פרופ' סולי מזרחי, מנהל אגף כירורגיה בבי"ח סורוקה ומומחה להשתלות; ד"ר יעקב אמסלם, מנהל מחלקת הרנטגן בבי"ח רמב"ם ואחד ממנתחי המוח הבולטים בארץ, והרשימה עוד ארוכה.

גם העוזרת המשפטית הבכירה של נשיאת בית המשפט העליון נמנית עם בוגרי הקרן שהתברגו בתפקידי מפתח. ד"ר קרן אזולאי, בת 34, גדלה בדימונה למשפחה בת ארבעה ילדים והיתה הראשונה במשפחתה שלמדה באקדמיה. אחרי שהשלימה תואר ראשון במשפטים ומדע המדינה באוניברסיטה העברית, היא עבדה קרוב לשנתיים כעוזרת של דורית ביניש, שהיתה אז שופטת בעליון.

"קיבלתי מלגה של האוניברסיטה העברית שמימנה את התואר השני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק", מספרת אזולאי, ששאפה ללמוד משפטים מילדות, "והמשכתי לדוקטורט שאותו מימנה לי אייסף. נשארתי לעבוד שם קצת במשרד עורכי דין ולפני שנה וחצי חזרתי לישראל לתפקיד שבו אני נמצאת כיום".

בין בוגרי הקרן והסטודנטים שנעזרים בה נוצרים קשרי חברות, ובכלל, הקרן מלווה ודואגת לסטודנטים שלה ברמה האישית, מקיימת מפגשים שנתיים והופכת לבית ומשפחה עבורם. 95 אחוזים מבוגרי אייסף בלימודים בחו"ל חוזרים ארצה כך שהתרומה היא בעצם השקעה אדירה במדינה.

איתן יעקבי, למשל, מדגיש שהוא מתכוון לעשות פוסט דוקטורט של שנה בארה"ב, ואז לחזור ללמד באחת האוניברסיטאות בארץ. "המטרה היא לחזור לאקדמיות בארץ ולתרום מהידע שלי", הוא קובע בפסקנות.

כמוהו, גם איציק פרנסיס, בן 32, שלומד לפוסט דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, מודה שהוא "מאוד מתגעגע לארץ ומקווה לחזור". פרנסיס, דוקטור לרפואה מולקולרית מאוניברסיטאות קולומביה וקולג' לונדון, חוקר את מחלת האלצהיימר, ונמצא בשלב של פיתוח תרופה למחלה, שעשוי להוות פריצת דרך בעולם הרפואה. "אם חברת תרופות ישראלית תתעניין, אני מיד אחזור לארץ", הוא אומר ללא היסוס, "למשוך את התרופה שלנו לפיתוח בארץ זה הדבר המושלם מבחינתי".

פרנסיס גדל ביפו ובבת ים. "המזל שלי הוא שבאתי מבית חם ותומך. להורים שלי לא היתה בגרות אבל הם עודדו אותי ללמוד באוניברסיטה". הוא למד ביולוגיה מולקולרית בטכניון, והבין שלימודים בחו"ל ייתנו לו יתרון. "בזמן לימודי הדוקטורט היה לי רעיון לתרופה לאלצהיימר. יצרתי קשר עם המעבדה בקולומביה. הם מאוד התלהבו. התרופה כבר עובדת מצוין על עכברים". פרנסיס נשוי ואב לילדה. את אשתו מיכל, ממוצא הולנדי, הוא הכיר בלונדון. היא סייעה לדוקטורט שלו מאוד.

שתי חברות תרופות כבר מתעניינות בפיתוח. "לא נכנסתי לזה בשביל הכסף, וסביר להניח שלא אראה מזה הרבה כסף", אומר פרנסיס, "המטרה שלי היא לבוא ולפתור מטרה נעלה. זו שליחות".

איתן יעקבי, שמדבר בקלילות ובביטחון כאילו הוא קומיקאי ולא מדען ("עושים חיים, זה מה שחשוב"), קוצר גם הוא הכרה בינלאומית. לפני שנה הוא זכה בפרס מרקוני לחוקרים צעירים. אחרי שקיבל מימון מאייסף, בשנה האחרונה הוא קיבל גם מלגה יוקרתית מחברת אינטל, שלה זוכים 25 סטודנטים בלבד מדי שנה.

לנשיאת אייסף נינה ווינר לא נותר אלא לרוות נחת. "זרענו ועכשיו אנחנו קוצרים", היא אומרת, "אבל אנחנו עוברים רף מסוים וכל הזמן צריכים לקפוץ יותר גבוה. עדיין, לצערנו, מספר העניים והנושרים מבתי הספר גדל".

בוגרי הקרן מכירים את העוני שעליו מדברת ווינר, ובין בוגרי הקרן בולטת הנוכחות של העשייה החברתית והדאגה לחלש. ד"ר אזולאי שגרה בירושלים, נשואה ואם לשני ילדים, היא בעלת זיקה חברתית ברורה, שקיבלה ביטוי עוד בלימודיה. "הייתי ביחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה. אחד הפרויקטים שעשינו באייסף היה עידוד להשכלה גבוהה בדימונה. זו היתה עבורי הזדמנות לחזור לדימונה ולעשות שם פרויקטים. לילדים מדימונה זה לא מהלך טבעי. לא ברור שם לילד בכיתה ג' שאחרי הצבא הולכים לאוניברסיטה. זה מה שאייסף מנסה לשנות - להפוך השכלה גבוהה למושג נגיש וחלום ריאלי לילדים בפריפריה".

גם הדוקטורט של כרמית יפת מלא רגישות לצדק חברתי, ועוסק בזכות לגירושים כזכות חוקתית. "אני מראה שחברה שמקדשת שוויון בין המינים חייבת להיות רגישה ולאפשר לנשים יציאה ליברלית מקשר רגשי", מספרת כרמית בהתלהבות, "גיליתי דברים מרתקים: בארץ האפליה החמורה ביותר שממנה סובלות נשים היא בתחום הגירושים. דווקא בפקיסטן נשים נהנות מזכות גירושים ליברלית אפילו יותר מאשר בניו יורק. כבר פירסמתי ארבעה מאמרים בכתבי עת מובילים מהעבודה הזו".
החלום של כרמית הוא רק "שהשם יזכה אותי להוכיח שאפשר להגיע לבית המשפט העליון גם בלי הרבה קמטים". באותה מידה של צניעות, גם פרנסיס, דוקטורט לרפואה מולקולרית, מתעקש בצניעותו שלא נקרא לו "דוקטור".

אלקבץ בדומה לחבריו, הוא מושא לגאווה ומודל לחיקוי בעיר שממנה הגיע, אופקים, אבל הצניעות שלו יוצאת דופן. "אני לא אוהב שמסתכלים עלי וחושבים שאני מוכשר וטוב כל כך שהגעתי להרווארד. לדעתי בסך הכל היה לי מזל וגם אמביציה. יש הרבה שהם טובים ממני אבל לא הצליחו בגלל אי צדק חברתי. זה כיף לקבל מחמאות אבל אני מסתכל סביבי ואומר: 'חבל, מעט מדי מצליחים'. אני מקווה שיהיו תוכניות השכלה גבוהה לאנשי הפריפריה ולאוכלוסיות מעוטות יכולת שאינן שוות סיכוי לממוצע הארצי".

איתן יעקבי מייחס את ההצלחה שלו ושל חבריו למשפחה הגרעינית. הוא מבקש להדגיש שהוא עדיין קשור מאוד למשפחה ולסביבה בקריית שמונה, ומעביר מסר פשוט: הורים שמשקיעים בילדים מאמינים ודואגים להם לתמיכה ויחס מעודד - קוצרים את הפירות. "ההורים דחפו אותי כבר מגיל צעיר ללמוד ולהצליח. כשהייתי בתיכון, אבא שלי היה מסיע אותי לטכניון לתחרות מתמטיות של תלמידים במסגרת חוגי העשרה. הוא ואמא דאגו לכל צרכיי. הם הורים מדהימים שעודדו למצוינות שלי".

אלקבץ, שגר בבוסטון עם אשתו קרן ובנם בן השנתיים, מדבר גם הוא על הקשר לבית באופקים. יש לו פנטזיה - "להתנדב בתיכון מקיף באופקים וללמד ביולוגיה. זה יקרה מתישהו בגיל מאוחר יותר. בחיים לא אשכח מאיפה באתי ואיפה נמצאים החברים הכי טובים שלי".