לא מתנהג בהתאם

נתחיל בווידוי: אני לא מעריץ גדול של "האח הגדול". למעשה, בכל חיי צפיתי אולי בעשר דקות מרוכזות של התוכנית. כן, אני ישראלי, וחי בימים אלה. מובן שאני יודע מיהו אלירז ומהו הסוודר שנסרג לעץ, מה הפך את מנחם בן לכוכב גם בקרב אנשים שמעולם לא קראו שיר ואיזו חומוסייה נמצאת בבעלות משפחתה של פותנה ג'אבר. בזמנו אפילו חיברתי מאמר שעוסק ברעש סביב דמותו של יוסי בובליל ובשאלת הזהות המזרחית, אבל אם יבוא בובליל עצמו וידרוך לי על הרגל, ספק אם אזהה אותו.

אלא של"אח הגדול" יש דרכים משלו. לא הדלקת טלוויזיה וזיפזפת אליו? אל דאגה, הוא ימצא אותך. במקרה שלי, זה קרה בשיחת טלפון שקיבלתי לפני כמה חודשים. "שלום יובל", אמר הקול הסימפטי, "כאן הילה מ'האח הגדול'. רציתי להזמין אותך לאודישן".

למעשה, הסיפור מתחיל קצת קודם. כבר בעונה שעברה התקשרה אותה הילה והזמינה לאודישנים אותי ואת בת זוגי אסנת. היא קראה כתבה שכתבנו יחד והתרשמה שמדובר בזוג מעניין. באנו אז לראיון, סיפרנו קצת על עצמנו והלכנו הביתה. איש לא התקשר אלינו עד לפתיחת העונה והנחנו שפשוט נפסלנו.

אלא שאז הודחו מהבית בני הזוג חודדה ופתאום צילצל הטלפון שוב. "יובל, זאת הילה מ'האח הגדול'. אנחנו רוצים שאתה ואסנת תלכו מהר לבדיקות רפואיות ולעוד כמה מינהלות לקראת כניסתכם לבית".

זה בא מאוחר מדי. העונה כבר נפתחה, ובאקורד מעט צורם. אחת מעשר הדקות הפזורות שבהן צפיתי בתוכנית זימנה לי הצצה בעיצובו של אתר הצילומים וזה הבהיל אותי, בצבעיו העזים ובצורותיו הגיאומטריות העצבניות. הודענו להילה בנימוס שאנחנו מוותרים והוספנו לחיות את חיינו האנונימיים.

ואז, כעבור שנה, הגיע הטלפון השני. הפעם הוזמנתי רק אני, אבל אסנת ליוותה אותי למקום שבו נערכו הראיונות. מאחר שלא הוזמנה - נאסרה עליה הכניסה. היא המתינה לי ברחוב בשעה שמילאתי את טופסי הסודיות המאיימים, עם עשרות ישראלים ממינים שונים ומשונים.

לפתע זיהה אותי יורם זק, העורך הראשי של התוכנית, מההכנות לעונה הקודמת. "אתה החבר של הגבוהה", אמר וחיש הוסיף: "אתם עדיין יחד?". השבתי בחיוב וזק ביקש שאקרא לה ושנתראיין בצוותא. האנרגיות היו שונות מבשנה הקודמת. אני הייתי סקרן, אסנת - לא. הסתמן שגם אם נתקבל שנינו, תעדיף היא להישאר בבית ולהביט במעלליי מעל מסך קטן. "תמיד רציתי דג באקווריום", אמרה לי ביציאה.

שנינו עלינו לשלב הבא: "הדינמיקה הקבוצתית". אבל רק אני התייצבתי. דווקא אסנת, שהתוכנית מסקרנת אותה ושדיווחה לי את קורות שוכני הבית בעונה הקודמת, ויתרה.

כל שיסופר מעתה והלאה יסופר תחת מעטה של סודיות. בעצם, יש משהו עקום בחיבור הכתבה הזאת. מחברה חתום על הסכם עם החברה המפיקה את "האח הגדול" - הסכם המגביל הגבלה חמורה את התוכן שאותו מותר לפרט.

אני מבין את הסיבות. אילו אפרט את פרטי הדינמיקה הקבוצתית, למשל, אי אפשר יהיה להשתמש באותן טכניקות בעונה הבאה. כאשר סוכם כי אורשה לספר את סיפורי, הודעתי כי אני מסכים לעשות זאת תחת תנאים, רק משום שמדובר בתוכנית טלוויזיה ולא, נאמר, בשחיתות במשרד התשתיות. אני מבטיח להיות חמור הרבה יותר עם משרד התשתיות, אם יהיה צורך.

במקרה של הדינמיקה הקבוצתית, אין כל צורך להיות חמור. היא אמנם נערכה במבנה בית ספר חבוט ומדכא ממזרח לנתיבי איילון, אבל היתה חוויה נפלאה. שלוש שעות של משחקים והפעלות הפיקו ממני דברים שלא ידעתי שקיימים בי. בביצוע משימה שהוטלה עלינו, מצאתי את עצמי מתפקד כמנהיג. אני? מנהיג? אפילו את החתולה שלי אני לא מצליח להנהיג שתפסיק לכרסם לי חשבונות ארנונה. כאן פתאום גיליתי חוש לשררה. התגליתי אפילו כמנהיג תחמן שמעמיד פני משנה למנהיג אחר - שליט בובה שאותו מיניתי בעצמי.

יצאתי מבית הספר עם יתר הנבחנים, לעשן סיגריה ולהמתין. נמסר לנו שההפקה תזמין כמה מאיתנו פנימה לראיון נוסף. גם אלה שלא יוזמנו עשויים להתקבל לתוכנית, כך נאמר לנו, אבל מי שיוזמן - סימן שהתגלה בו עניין מיוחד. הכל נראה באותו רגע מבטיח למדי. למה לא? חשבתי. אם כך אני מתפקד בחברה, הרי שאני עשוי לזהור בתוכנית! אעבור הרפתקה חיובית ואלפים יגלו פתאום עניין בספרים הזניחים שהספקתי לכתוב עד כה.

זמן קצר אחר כך נציגת ההפקה יצאה מן הבניין. "תודה לכולכם שבאתם", אמרה, "האנשים שאותם אנחנו רוצים לראיון נוסף הם... יובל". וזהו, רק יובל. היתר הלכו. אני פניתי בעקבותיה ופתאום עבר בי רעד של חשש.

ההודעה על המעבר לשלב הבא הגיעה כשחיכיתי עם אסנת לטיסה בנתב"ג. מיטל, מפיקת התוכנית, צילצלה והזמינה אותי לשתי פגישות עם מאבחנת. אורך כל פגישה, כך הודיעה, יהיה כארבע שעות, ובמהלכן אשאל אלפי שאלות על אודות חיי, רגשותיי והעדפותיי. אמרתי למיטל שאחשוב על זה.

חופשת חג הסוכות שלי עם אסנת היתה אמורה להיות החופשה האמיתית הראשונה של חיי. אף פעם לפני כן לא נסעתי לשום מקום ללא כוונה לכתוב עליו. הפעם היינו אמורים להשתכשך ברוגע מושלם במי ים כחולים מול כפרים איטלקיים ציוריים, ולשכוח מהכל.

לא היה לרוגע צ'אנס. אסנת ודגי הים הליגורי יחד השתגעו מרוב התלבטויותיי. שיקול רדף שיקול. מצד אחד: הרפתקה. מצד שני: חוויה קיצונית שאין לדעת כיצד תשפיע על נפשי. מצד אחד: אני אדם נוח לבריות. מצד שני: אין לי היכרות עם הדינמיקה של תוכניות הריאליטי. קל יהיה לזמום נגדי, להדיח אותי ולערוך אותי במגמתיות. מצד אחד: חשיפה. לא אצטרך להציג את עצמי לאנשים. מצד שני: אובדן האנונימיות, כל מיני אידיוטים ייגשו אלי ברחוב ויודיעו לי שאין לי טעם בבגדים.

באמת שאין לי טעם בבגדים, ובאמת שכל העניין הלחיץ אותי יותר מדי. הכף הוכרעה שנייה אחת לפני הנחיתה בנתב"ג. את הטלפון עשיתי עוד לפני ביקורת הדרכונים. "אני מצטער", הודעתי למיטל, "זה פשוט מין דבר שצריך לתת לו את כל כולך ואני לא בטוח שאני מסוגל לתת את כל כולי. אולי ל'מחוברים' הייתי הולך, לפחות שם אתה נשאר בסביבה שלך. אבל זה... פשוט יותר מדי". היא הביעה צער. אני התנצלתי שוב. ניתקתי את השיחה וחשתי שלם עם עצמי, כמעט לגמרי.

נסתרות דרכי הטלוויזיה. אתה בורח ממנה, והיא רודפת אחריך. לפני פתיחת כל עונה של "האח הגדול" נערך "פיילוט": הדמיה של יומיים מתוך העונה, שמאפשרת למפיקים לבחון את הבית המשופץ, את פעילות האביזרים הטכניים ואת הדינמיקה בין המשתתפים לאור הסביבה המחודשת.

עורכיי בעיתון, ששמעו על חוויית מועמדותי, דחקו בי ללכת לפיילוט ולספר על אודותיו. לא הייתי מעוניין במיוחד אבל לא נראה שנותרה לי ברירה. נזכרתי בסיפור העם על הגנב שנתפס על חם וניתן לו לבחור את עונשו: האם ללקות 100 מלקות, לאכול דג רקוב ומגעיל או להיות מגורש מהעיר. הגנב בחר במלקות, חטף 50 וזעק שהוא לא יכול יותר ושייתנו לו את הדג; נגס בדג, אכל את חציו וזעק שהוא לא יכול יותר ושיגרשו אותו מהעיר.

הנה, גם הולקיתי במלקות התלבטות, גם אכלתי את דג הוויתור ובסוף אני מגורש מהעיר אל תוך בית האח הגדול, לחוות בדיוק את המתח, הבידוד והבלבול שמהם קיוויתי להימנע. בערב שלפני הכניסה חוויתי התקף חרדה קל. הודעתי לעורכיי שלא אכנס אלא אם יבוטלו חוזי הסודיות המאיימים שעליהם אני חתום. קיוויתי שהעניין לא יסתדר וכך יירד מעלי התיק המאיים. העניין סודר.

קמתי בבוקר, לחוץ עדיין, ונסעתי לאולפנים שבנווה אילן. בית האח הגדול הוא למעשה אולפן רחב ידיים בשולי האולפנים. ממגרש החניה שלידו אפשר לראות את שיכוני קריית טעלז סטון החרדית ומשהו מבתי אבו גוש - תזכורת לכך שארצנו כולה היא מעין ארץ אח גדול צפופה, שכולנו חולקים אותה עם דמויות השונות מאיתנו תכלית השינוי, ושאותן היינו לפעמים מעדיפים להדיח.

משתתפי הפיילוט האחרים, 15 דמויות נוספות, כבר חיכו כאן. משיחות קצרות איתם התברר לי שרובם ככולם עברו את האודישנים ולא התקבלו לעונה עצמה. אלה היו אנשים שדווקא רצו להשתתף בדבר האמיתי ולא יוכלו לעשות זאת. תחי האירוניה.
משתתפי הפיילוט היו ערים היטב לתסכול שבמעמדם. "זאת ממש התעללות", אמרה אחת מהם, בחורה חייכנית ושמה שירלי, במהלך שיחת התדרוך. "כולנו רצינו להיות בתוכנית ועכשיו אנחנו משחקים בכאילו". "כן, זה כמו משה על הר נבו", הוסיפה משתתפת אחרת, אדמונית בשם ליאת.

המפיקה שהשמיעה באוזנינו את הכללים המרובים, התעלמה מההערות וחזרה לרשימה. "טוב, הדבר הבא שרשום כאן זה נוהלי הדחה. אדלג על זה", אמרה. "זאת כבר ההשפלה המוחלטת", התלוצצה ליאת, "להיות מודחים מהפיילוט".

האם אני מטומטם? תהיתי. הנה, הייתי קרוב כל כך לחוויה הנחשקת וויתרתי עליה. היה ברור שיומיים בבית אחד עם חבורת המורעלים הזאת תשפיע לרעה על דבקותי בהחלטה, אבל לעת עתה העסיקו אותי דברים אחרים. מפתחות ביתי נלקחו ממני, וגם כלי הכתיבה והטלפון. מיקרופון בצורת מפתח כסוף נענד על צווארי והודרכתי מטה, אל הרחבה שבה נערכים אירועי הכניסה והיציאה מהבית.

היא היתה ריקה ומאובקת. הבמה הקטנה שעליה ניצבים ארז טל ואסי עזר כבר עמדה בה, אבל מסביב היו פזורים כלי עבודה וקרשים. עמדנו, 16 משתתפי הפיילוט, והוכנסנו אל הבית בתורות, ממש כמו באירוע הכניסה. את מחיאות הכפיים סיפקו ידינו שלנו.

אני נכנסתי כמעט אחרון, בקושי היה מי שימחא לי כפיים. ירדתי במדרגות אל תוך הבית שאת הדרו לצערי, אסור לי לתאר כאן. לא מיד יצאתי מגדרי, אולי כי בין כה וכה לא ידעתי למה לצפות, אבל אלה שצפו בבתי העונות הקודמות התמוגגו.

הייתי מודע מיד, היטב, לנוכחותן של המצלמות. הן היו יפות, חדישות ומשוכללות, בולטות דווקא, במקום שיהיו נסתרות, ובכל זאת מפחידות. מצלמות אחרות נעו מאחורי קירות, מציצות אל החדרים מבעד מראות חד? כיווניות. קראתי בנעוריי בעיון רב את הרומן "1984" של ג'ורג' אורוול, שממנו לקוח המונח "אח גדול". הוא טילטל אותי אז והטלטלה לא פסה. מאז הקריאה ההיא, מצלמות אבטחה תמיד מציקות לי וממרידות אותי. כמה זמן יידרש לי להרגיש בנוח תחת התבוננות מתמדת?

להפתעתי חשתי בנוח די מהר והתפניתי ללמוד מי עוד נמצא איתי שם. הקבוצה הזכירה צוות מתמודדים אותנטי. היה בה גבר חובש כיפה בשנות ה?50 לחייו, היה נציג מקסים של קהילת העברים בדימונה, היתה אישה כריזמטית ומלאת הומור, מכשפה במקצועה, וגם מהנדס תוכנה נעים הליכות מהתנחלות בשומרון.
היו כמה וכמה צעירים יפים, שתי נשים אינטליגנטיות בשנות ה?30 לחייהן, ובחור דעתן מהקריות שתיבל את שיחתו בפתגמים מרוקאיים. היתה גם ערבייה אחת: היבא, בחורה יוצאת דופן שהקסימה אותי מיד. היבא היא שופטת כדורגל בליגה א' ושואפת להיות כתבת ספורט בתקשורת דוברת העברית.

כל הפרטים האלה התגלו במהלך שיחות ארוכות בסלון ועל הדשא, ובמהלך הכנה קבוצתית של ארוחת צהריים מוצלחת. תוך כדי אכילה ניחמתי את עצמי על כך שלא נכנסתי לעונה עצמה. כך לא נאלצתי לקבל על עצמי אכילת מזון כשר בלבד במשך חודשים, וגם הקפה בחוץ מוצלח יותר.

אחרי שסיימנו לאכול ישבנו בגינה לעשן (משום מה הצוות שקובץ הורכב ברובו מקטרים), והחלפנו חוויות. מהר מאוד עלו תסכולי הדחייה. "אמא שלי היא הפריקית הכי גדולה בארץ של 'האח הגדול'", סיפר משה, הדעתן מהקריות. "רציתי לתת לה מתנה. רציתי לבוא אליה ולומר לה: 'אמא, מהיום כל יום אהיה איתך, בטלוויזיה' אבל מה, לא הלך".

היו גם סיפורים אחרים, סיפורים על גירושים, על הסתבכויות כלכליות, על עבודה, על חוויות ילדות ועל מסעות בעולם. אלה שרצו לפרוק את שעל ליבם לאורך עונה שלמה - מצאו את עצמם נפתחים בחיפזון במסגרת הזמן הקצר שהוקצב להם.

אחרי השקיעה כבר לא היה כוח לשמוע עוד סיפורים אישיים. בכולנו פשט שעמום עמוק והוא הפך כמעט מיד למגיפה של דכדוך. לפחות זומנו מדי פעם לחדר האח הגדול בעניינים שונים, מה שהפיג במעט את השיממון. מצאתי שמכל האתגרים הקשורים בחוויה, קשה לי במיוחד לכנות את אנשי צוות ההפקה "אח גדול" בכניעה וללא הומור. לקבל על עצמי את הבית הפיזי - זה עוד הסתדר, אבל להתעכל אל תוך המשחק לחלוטין - זה כבר היה אתגר.

איכשהו, המשחק עיכל את כולנו לתוכו. קיבלנו על עצמנו את הבית כמציאות, אף על פי שבשלב הפיילוט היתה הסביבה עדיין פגומה: הדלת לחצר נפתחה רק בקושי, הכריזה בחוץ לא פעלה בתחילה, מנורה אחת מעל שולחן האוכל חדלה לפעול ותנודות הטמפרטורה בחדרים, המווסתות את תנועת החבורה מחדר לחדר, היו כנראה עזות מכפי שתוכנן. רוב הזמן קפאנו.

היו גם אינדיקציות עדינות לכך שסביבנו עובדים אנשים. עם ערב ישבתי עם היבא במטבח, דיברנו קצת על פוליטיקה, קצת על אהבה והרבה על כדורגל. בכל כמה רגעים קמתי להכין לנו ספלים חדשים של תה. המצלמה שמעל הקומקום עקבה בכל פעם אחר ידי המוזגת. מישהו שם למעלה התאמן בתיעוד הכנה של ספל תה.

דברים מופלאים התרחשו בלילה ההוא. יד בלתי נראית קרבה פתאום למראות החד?צדדיות מן העבר האחר ומירקה אותן באמצעות מטלית, שאותה דווקא ראינו. אינה, המכשפה מהצפון, הצליחה להניף את מוישה חובש הכיפה באוויר בעזרת אצבעות ספורות. גל, חייל בודד אנרגטי שהיה רוח חיה בבית, התעסק ברהיטים ובחפצים והצליח לעצבן את הסמכות הכמו?אלוהית שמעלינו. הוא נקרא לחדר האח הגדול לשיחה צפופה. פחד.

מאוחר בלילה ביקרתי בחדר האח גם אני. קולו הרך חקר אם שיניתי את דעתי לגבי מישהו מהנוכחים. אמרתי שלא באתי לחרוץ דעה ושכולם אהובים עלי מאוד. שמחתי שאני לא תקוע איתם במסגרת שתאלץ את כולנו להשתגע ולהיכנס לריבים.

החבורה, שידעה שאני עיתונאי, סימנה אותי כאאוטסיידר. הבנתי בהדרגה שאני מגלם עבורם תפקיד של "אח קטן" - מתעד נוסף מלבד המצלמות, ועוד כזה שתיעודו ידלוף החוצה. למעשה הצטערתי שקוצר היריעה לא יאפשר לי לספר עליהם יותר. אומר רק שלכל אחד מהם מגיע לככב בתוכנית טלוויזיה ושהלכתי לישון כשליבי מלא חום כלפיהם.

התעוררתי בתוך טלוויזיה, בתוך מותג, בתוך הזיה בצבעים עזים. בשעה תשע בבוקר החל להתנגן בחדר בקולי קולות השיר "לטס דאנס" של דיוויד בואי, והוא נשמע מנוכר ומוזר. קמנו כולנו אל עולם מנוכר ומוזר, ומצד שני כבר מוכר ואפילו חמים.

הספקות כמעט הרגו אותי. האם החלטתי החלטה נכונה? האם לא ויתרתי בטמטום על הזדמנות שלא תשוב? הנה, שרדתי כאן לילה, אני כבר כאן ומסוגל להמשיך. מצד אחד - אילו הלכתי לתוכנית יכולתי לחלוק את דעותיי הפוליטיות, החברתיות והפילוסופיות בפני העם כולו. מצד שני - כל המוסד ששמו "האח הגדול" מנוגד לדעותיי אלה.

הרבה מהביקורת הנמתחת על התוכנית מצלצלת לי כנכונה. "האח הגדול" מרככת את חוש הביקורת שלנו. היא מציגה בפנינו אנשים הנכנעים לסמכות חסרת פנים ומעודדת אותנו להזדהות במקום להזדעק. היא מעמידה את הרכילות מעל לתוכן. היא מעודדת דריסה של האחר, שכן יש בה רק זוכה אחד. היא מרוממת את המציצנות ואת ההלשנה.

מצד שני, הספרים הזניחים שכתבתי - היו עושים מהם פירמידות בחנויות! אולי הם עוד ייקחו אותי אם אביע חרטה אמיתית. שוטטתי ברחבי הגינה קרוע לחלוטין, לרגע אחד מאושר, לרגע אומלל. האחרים תהו אם הכל בסדר איתי. אני בעצמי לא ידעתי.

היום השני כלל משימה. אסור לי לתאר אותה, אבל אומר שהיא היתה מצחיקה ומגבשת. ברגעיה הקשים זימרתי שירי דיסקו ישנים עם יהב, נציג קהילת העברים. ליאת הג'ינג'ית שרה את "העיירה בוערת" והתגרתה מילולית באנשי ההפקה על האתגר הבלתי אפשרי שהפילו עלינו. כולם פעלו נפלא כקבוצה. עמדנו באתגר וזכינו בשלוש שישיות של בירה.

פתאום שוב היה הכל נהדר. רציתי להישאר לנצח. נדבקתי בהתלהבותם של האחרים. ישבנו בחצר והם עשו לי בית ספר על העונות הקודמות. למדתי איך מעמידים להדחה ואילו סקנדלים התחוללו. הבנתי את קסמו של העניין. התחרטתי שלא הלכתי לתוכנית.

חזרתי אל הבית להשתמש בשירותים ופתאום מצאתי פינה שבה איני נראה. שתי מצלמות כוונו אל השיחה שבחוץ, אחת פנתה אל פינת האוכל והנוספת פשוט החטיאה אותי. אלהים, חשבתי לעצמי, אפילו פרטיות אפשר למצוא כאן. לא הספקתי להשלים את המחשבה, ופתאום הבחנתי שאחת המצלמות פונה לעברי. נלכדתי. הובסתי. שמחתי שלא הלכתי לתוכנית.

השמש שקעה, וכעבור כשעה הזהיר אותנו האח בכריזה שבקרוב נשוחרר. עובדת הפקה אדיבה הנחתה אותי אל החצר ומשם, דרך פתח שנפער בחומה, אל מגרש החניה שבחוץ. כולם היו אדיבים מאוד. הם פירגנו לי על "הופעתי" וסיפקו לי הסעה עד הבית, אבל משהו לא טוב קרה. המעבר הבלתי מרוכך מן הפנים הססגוני אל המציאות החשוכה של הרי ירושלים הכניס אותי להלם. שאר המשתתפים זכו למעבר חלק יותר בזכות שיחת סיכום שממני נמנעה ההשתתפות בה. שתקתי במשך רוב הנסיעה לתל אביב, ואחר כך יצאתי לטייל בעירי הלילית, מודע פתאום לכל מצלמת אבטחה המשובצת בה ושמח, באופן סופי ומוחלט, שלא הפקדתי את בריאותי הנפשית בידיה של חברת הפקות טלוויזיונית.