פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אחרי ההדלפה: עתידה של דיפלומטיה

      מבחינתה של מעצמת העל, הנזק העיקרי בהדלפת הענק של ויקיליקס טמון בשחיקת האמינות האמריקנית כגורם דיסקרטי שניתן לקיים עימו דיאלוג פתוח וגלוי לב. לא מידע מודיעיני כמוס ומבצעי נחשף, אלא חוסר יכולתו של קודקוד הפירמידה העולמית לשמור על דפוסים וכללי משחק מושרשים של דיפלומטיה שקטה ואפקטיבית. לתהליך זה של כרסום במוניטין וביוקרה של הבית הלבן ניתן גם להוסיף את הדרך המבוהלת והמתגוננת שנקטה וושינגטון במטרה למזער נזקים ערב החשיפה.

      החרדה העמוקה שהשתררה בבירה האמריקנית לנוכח ההיקף והתכנים של המידע שדלף רק החריפה את התחושה שלפנינו לא ניצב הגמון עתיר עוצמה אלא שחקן מפוחד, המבועת מתגובתם הצפויה של ידידים ויריבים, כולל שחקנים זוטרים. יתרה מזו, הגם שבמצבורי המידע אין עדות ישירה לאורח חשיבתם ולהלכי רוחם של הדרגים הבכירים ביותר בממשל, הרושם הכללי המצטבר מהם הוא של תכסיסנות טקטית, מניפולציות ורכילויות, שאינן משקפות חזון כלשהו או תוכנית אב המנחים את התנהלותם של "כל אנשי הנשיא" במרחב העולמי.

      בניגוד לעידנים קודמים ולמעצבי מדיניות קודמים כמו הנרי קיסינג'ר, או אפילו ג'ון פוסטר דאלס בימיו הרחוקים של אייזנהאואר, קשה למצוא כוונת מכוון או חותם ברור מאחורי חלק גדול מן האמירות והיוזמות. חוט של סתגלנות ואלתור משוח על פניהן, ובייחוד בולטת ההשלמה עם פעולות התרסה בוטות מצידן של "ידידות" כמו טורקיה. נהפוך הוא: אמריקה של אובמה (ושל שלהי ימי הנשיא בוש שקדם לו) פוסעת בזהירות מירבית בעולם רווי אתגרים וסכנות, בלי שתפגין מנהיגות או נחרצות מספקת כלפי מוקדי הרדיקליזם. תפיסת "העוצמה הרכה" מנחה אותה בנתיב זה, תפיסה שבטבורה השאיפה להימנע מהסתבכויות נוספות בנוסח עירק ואפגניסטן, גם במחיר של הקרנת חולשה במישור האירני או הטורקי. על רקע זה, השאלה הנשאלת היא אם גל ההדלפות הנוכחי יגרור בעקבותיו תהליך של שיקום מעמדה ויוקרתה של ארה"ב, או שיביא למאמץ לפייס את שותפותיה הפגועות (כמו סעודיה) ולהציע להן מלוא החופן מחוות וצעדים בוני אמון.

      יהיו זהירים יותר מעתה

      ב?1980, בעקבות כליאתם של הדיפלומטים האמריקנים בתוך מתחם שגרירותם בטהרן, נתפסו גם מאגרי המידע הדיפלומטי שנמצאו בשגרירות, והם פורסמו על ידי המשטר המהפכני. אולם במקרה זה שקע הפרסום המביך עד מהרה לשולי הבמה עם ניצחונו בנובמבר 1980 של המועמד הרפובליקני רונלד רייגן בבחירות לנשיאות, בייחוד לנוכח אימוצו של קו מדיני תקיף ובלתי מתפשר בחזית המלחמה הקרה.

      ימים יגידו אם גם הפעם תצמח מתוך השפל הנוכחי תמורה מחשבתית והתנהגותית, שתעצור - או לפחות תעכב - את תהליך שקיעתה של ההגמוניה האמריקנית. ובנוגע לאופיו של השיח הדיפלומטי הצפוי על רקע חשיפת הענק: אין ספק שבטווח הקצר יתגמד עוד יותר משקלו של השגריר או הציר המדווח לוושינגטון את הערכותיו והגיגיו, שלא אחת נגועים בשטחיות וברכילות.

      לא זו בלבד שדיווחים דיפלומטיים רבים יהיו מעתה ואילך זהירים, עמומים ורוויים בתקינות פוליטית (זאת מתוך חשש שידלפו), אלא שניתן להעריך שמקורות מהימנים ואמינים לא מעטים ייעלמו מתוך חשש שיתגלו. על רקע התפתחויות אלה, מרכז הכובד של הדיפלומטיה עתיד לעבור ביתר שאת לקודקודי הממשל ולדרגיו הבכירים ביותר, שישאפו לעקוף את נציגיהם שמעבר לגבול או לים או להתעלם מהם. תתפתח, אפוא, מערכת מקיפה של ערוצי תקשורת ישירים, מואצים ונרחבים בין הקברניטים, והמידע המשמעותי יזרום במסלולים מצומצמים ומאובטחים יותר.

      ימים יגידו אם תמורות מיידיות אלה בכללי המשחק של עולם הדיפלומטיה יעצבו גם מערכת תקשורת חדשה בטווח הארוך, או שמא חלקן, לפחות, ישקע עד מהרה אל תהום הנשייה, לאחר שגלי ההדף של ויקיליקס ייחלשו ויתרחקו מן התודעה.