בשורה התחתונה, המוסד הרוויח. הליך המינוי אמנם נמשך יותר מדי זמן, עצבי המועמדים נמרטו, אבל במבחן התוצאה מדובר במינוי מוצלח: תמיר פרדו הוא האדם הנכון לרשת את מאיר דגן.
הסיבה המרכזית לכך היא שפרדו, עד אתמול ת', גדל במוסד. הוא מכיר אותו אינטימית, את אנשיו, את הדנ"א שלו. ב?30 שנותיו הוא עבר הרבה תפקידים, בכמה אגפים, רובם מבצעיים, פעל בארצות ידידותיות יותר ופחות, הפעיל סוכנים וטכנולוגיות - כל מה שדרוש כדי להכשיר מנהל בכיר בארגון מקצועי כמו המוסד. שנותיו כסגן נתנו לו תמונת עומק, השאלתו לצבא נתנה לו תמונת רוחב, על מידת התאמתו תעיד התמיכה שזכה לה כמעט מקיר לקיר בתוך המוסד וברחבי מערכת הביטחון. בעידן שבו בתוך פחות משנה מתחלפת כל הצמרת הביטחונית של ישראל, פרדו הוא בהחלט בשורה של יציבות.
את הבחירה הטבעית הזאת לא אהבו שני אנשים: דגן ואהוד ברק. הראשון לא באמת רצה לראות יורש (זה גם הרקע לפרישתו של פרדו לפני שנה וחצי, כאשר הכהונה של דגן הוארכה לשנה שמינית; פרדו אמר אז: "אם ירצו אותי, הם יודעים את המספר". אתמול הטלפון צילצל), השני זעם על מעורבותו בפרשת הרפז.
אירן תמשיך לעמוד במוקד
ראש הממשלה החליט בניגוד לדעת שר הביטחון שלו, אבל ראוי לשים גם את העניין העקרוני במקומו: אין קשר בין פרדו לפרשת הרפז. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, וראש אגף החקירות במשטרה, ניצב יואב סגלוביץ', אף הבהירו זאת מפורשות לנתניהו.
מרגע שמונה, יש לפרדו חודש בדיוק להתכונן לתפקיד, להשלים את מה שהחסיר מאז עזב ולחשוב מה יעשה. מעט מדי בהתחשב בגודל האתגר ובמידת הנעליים: דגן משאיר אחריו ארגון משויף ומבצעי בהרבה מזה שקיבל, ויעידו על כך ההאשמות אתמול מטהרן. גם אצל ראש המוסד הבא תעמוד אירן במוקד, ולצידה אויבים מקרוב ומרחוק, עולם מוסלמי שמקצין וטרור שמאתגר, עם שינויים טכנולוגיים שמקשים על הפעילות ולגיטימציה בינלאומית פוחתת.
הרבה מאוד משימות. הצלחתו תלויה לא רק בכישוריו אלא גם בצוות שייקח לעצמו. בשנה הקרובה צפויים כמה מראשי האגפים במוסד לפרוש, פרדו יידרש לבחור לעצמו סגן (המועמד המוביל הוא י', ראש האגף להפעלת סוכנים) ולאייש כמה תפקידי מפתח מבצעיים ואג"מיים באנשים שיעזרו לו לקבל את ההחלטות הנכונות.
ואחרי כל זה, יזדקק פרדו גם לאותו עניין חמקמק, שעובר כחוט השערה בין הצלחה לכישלון, בין אירוע טקטי למבוכה אסטרטגית - הדבר הזה שאמור ללכת עם הטובים - מזל.