פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העליון הפך החלטה: שר המשפטים יוכל לבטל חנינה

      ברוב של שמונה שופטים מול מתנגד אחד קבע ביהמ"ש העליון שלשר המשפטים יש זכות, במקרים חריגים, לבטל החלטות של הנשיא להעניק חנינה או לקצוב מאסרי עולם

      בית המשפט העליון קבע אתמול (שני) בהרכב מיוחד של תשעה שופטים, כי לשר המשפטים זכות שלא לחתום על חנינות או החלטות להקלה בעונש עליהם החליט נשיא המדינה. בכך הפכו השופטים החלטה קודמת בנושא, שקבעה שלשר המשפטים אין זכות לבטל החלטות של הנשיא. השופטים הבהירו כי סמכותו של שר המשפטים אינה שווה לסמכותו של הנשיא, וכי השר יכול לסרב לחתום על חנינה רק במקרים חריגים.

      ברוב של שמונה שופטים לעומת שופט אחד שהתנגד, קבע היום בית המשפט כי זכות החנינה הניתנת לנשיא מחייבת הליכים של בקרה, פועל יוצא משיטת הממשל של ישראל, שקובעת איזונים ובלמים וביקורת על כל גוף במדינה. "העמדה שנתקבלה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, לפיה חתימת הקיום נועדה אך לאשר כי מכלול ההליכים המקדמיים להחלטת החנינה של נשיא המדינה קוימו במלואם ותו לא, מצמצמת עד למאוד את שיקול הדעת של שר המשפטים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשטר הישראלי, עם לשון החוק ועם הפסיקה שפרשה את סמכות החנינה", כתבה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש בפסק הדין.

      ביניש הוסיפה כי "אין לזנוח את העיקרון לפיו אין סמכות שלטונית שאינה כפופה לבקרה, לרבות כאשר מדובר בסמכויות הנתונות לנשיא המדינה. עיקרון זה מחייב מתן שיקול דעת לשר המשפטים אם לצרף את חתימת הקיום להחלטת חנינה או הקלה בעונש של הנשיא, באופן שמאפשר בקרה פרלמנטרית ושיפוטית על הפעלת סמכות החנינה".

      בדעת מיעוט כתב השופט יצחק דנציגר, כי אין מקום להפוך את ההחלטה הקודמת, "שכן סמכות נשיא המדינה לחון נידונים היא סמכות ייחודית של הרשות המחוננת והיא נועדה להקנות לנשיא המדינה בתחום זה חופש מלא להחליט כרצונו ולפי מיטב הבנתו".

      לבני סירבה לאשר עונש שקצב הנשיא קצב

      הרקע להחלטה נעוץ בהרשעתו משנת 1996 של ניר זוהר בעבירות של רצח, אינוס וחטיפה לשם עבירת מין, ונידון למאסר עולם. במהלך חופשה מהכלא הוא ביצע עבירות נוספות, בהן סחיטה בנסיבות מחמירות, תקיפה, כליאת שווא, איומים, החזקת סכין והדחת עד. בגין מעשים אלה נגזרו על המשיב עונשי מאסר נוספים. ב-2004 פנה זוהר לנשיא דאז, משה קצב, בבקשה כי תקופת מאסרו תיקצב בזמן.

      מחלקת החנינות בפרקליטות בחנה את בקשתו וקבעה כי אין מקום להמליץ לנשיא על קציבת העונש נוכח חומרת העבירות והתנהגותו של זוהר במאסר. שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, אימצה את מסקנות ועדת השחרורים והמליצה לנשיא שלא להיעתר לבקשה. למרות זאת, ב-2005 החליט קצב לקצוב את עונשו של זוהר ל-32 שנות מאסר. קצב הסביר כי ההחלטה נבעה משיפור בהתנהגותו של זוהר, בניגוד למה שטענו כל הגורמים הרלוונטיים. מכיוון שהתשובה לא הניחה את דעתה, סירבה לבני לחתום על כתב ההקלה בעונש, חתימה המכונה "חתימת קיום". גם שרי המשפטים שכיהנו לאחר מכן סירבו.

      זוהר עתר לבג"ץ וטען כי שר המשפטים מחוייב לחתום על החלטות הנשיא, וכי אין לו שיקול דעת הנושא. לפני כשנתיים קיבל בג"ץ את העתירה, וקבע כי חתימת הקיום של שר המשפטים אינה מקנה לו שיקול דעת עצמאי אם להיעתר לבקשת החנינה או לדחותה, ואינה מפקידה בידיו זכות "וטו" על הכרעות הנשיא. בכך הותירו את הנשיא כגוף היחיד ללא ביקורת. המדינה הגישה בקשה לדיון חוזר, שנערך בפני תשעה שופטים, ושבו הפכו השופטים את ההחלטה הקודמת.

      (עדכון ראשון: 29.11.2010, 19:30)