פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהלכי ארדואן - מוקדם להתייאש מטורקיה

      בימים האחרונים מופיעים בטורקיה מאמרים מפתיעים הקוראים למחשבה מחודשת בדבר היחסים בינה לבין ישראל. ביקורו של ארדואן בלבנון בשבוע שעבר, ששיאו בעצרת המונים בדרום לבנון שבה השתלח בישראל ברמזים (ולא רק בהם), היה כנראה הקש ששבר את גבם של מבקריו. הם מבינים שהוא מתחיל להיערך לקראת הבחירות, שיתקיימו כנראה ב?12 ביוני 2011, וכי מטרתו היא להשיג בשביל מפלגתו ניצחון שיאפשר לו שינוי מפליג בחוקה והקמת משטר נשיאותי. אבל הם אינם מבינים מדוע הוא עורך את מסע הבחירות שלו דווקא בלבנון.

      מבקריו אמנם מדגישים כי התביעה מישראל להתנצלות ולפיצויים למשפחות ההרוגים היא תביעה לגיטימית שיש להיענות לה, אך הם מזהירים מהידרדרות ביחסים בין טורקיה לבין ארה"ב על רקע המתיחות עם ישראל, וחוששים מהמחיר הגבוה שטורקיה עלולה לשלם עקב הפניית הגב האמריקנית כלפיה. ניצחון הרפובליקנים בבחירות האחרונות לקונגרס הוא סיבה נוספת המניעה את מבקרי ארדואן להציע שינוי במדיניות. זאת, מתוך הערכה שקונגרס רפובליקני יהיה תקיף יותר מקודמו הדמוקרטי ביחס לטורקיה. בכל מקרה, אין בעובדה כי בוועידת נאט"ו בליסבון עמדה טורקיה בציפיות של ארה"ב וכן בשיגורו של שר החוץ הטורקי אחמט דבוטוגלו, הוגה מדיניות החוץ הארדואנית לארה"ב - כדי לשכנע את ארה"ב להשלים עם התפנית במדיניות טורקיה.

      אובדן טורקיה הוא נזק אסטרטגי

      האם ארדואן ויתר על המערב? האם הוא הבין כי האיחוד האירופי מוכן, אולי, לשחק משחקים של התקרבות, אך לעולם לא יבלע את המדינה המוסלמית הגדולה לתוכו, ואילו ארה"ב נשמעת ללובי היהודי והיא אבודה מבחינתה של טורקיה? קשה לדעת. האם הקריאות שהוא שומע ממעריציו החדשים בעולם הערבי, המכנות אותו "סולטן" והקוראות לו להקים מחדש את האימפריה העות'מאנית(!), משמחות את ליבו עד כדי כך שהוא מוכן לוותר על הקשרים הטובים שהיו לו עם המערב רק עד לפני זמן קצר, ולהתמסר לאהבתו של הרחוב הערבי? האם מעכשיו יקדיש את זמנו ואת משאביו כדי להתחרות בידידו?יריבו אחמדינג'אד על תפקיד המנהיג הפופולרי ביותר בעולם הערבי, למרות היותו לא ערבי? ואם ינצח, מה בדיוק ייצא לו מזה? קשה לדעת.

      מה שברור הוא שטורקיה היא מדינה דמוקרטית, למרות כל המגבלות, וכי נשמעים בה יותר ויותר קולות ביקורת על מדיניותה של ממשלת ארדואן בנושא המשט לעזה - הן לגבי יוזמת שיגורו והן באשר להתנהגותה בעקבותיו, ולכל ברור כי ב"מאווי מרמרה" היתה קבוצת לוחמים שנערכו לעימות אלים עם חיילי צה"ל. על ישראל להאזין לוויכוח הפנימי הזה. זהו הרגע שבו היא יכולה להביע צער על אובדן חיי אדם ולהציע פיצויים, בלי לקבל על עצמה אחריות להרג הנוסעים האלימים. מעשה כזה עשוי להחריף את הוויכוח בטורקיה, ואולי להביא לשינוי במדיניותה. יכול להיות שטורקיה אכן משלמת מחיר על התנהגותה הבעייתית בעניין המשט, אבל אובדנה של טורקיה, מבחינתנו, הוא נזק אסטרטגי גדול מדי. לפני שמוותרים עליה, חיוני לעשות ניסיון נוסף.