שוב נחשפת פרשה חדשה של ניצול סמכות וכוח, ושוב אנו משתהים, ושוב אנו נדהמים. לא מאמינים, מחפשים את האשמים, את הקונספירציה והתחבולה הנרקמת, ומסרבים לראות את האמת. ומהי האמת? האמת היא שמדי יום ויום נשים מועסקות בשוק העבודה חוות השפלה, ביזוי והדרה, רק כי הן נשים. הן צריכות להתמודד עם הערות מיותרות, מסרים פוגעניים ושאלות אישיות וחודרניות. להתמודד עם הערות על גופן, מיניותן וחייהן הפרטיים. הן מואשמות בכך שהן לא 'אחת מהחברה', לא מבינות עניין, "כבדות" "זה היה בצחוק, מה את עושה עניין".
זה קורה לכל הנשים מכל שכבות האוכלוסייה, בכל המקצועות ובכל התארים. לרוב הן שותקות, נטולות יכולת להגיב, לעמוד על שלהן ולהילחם על זכויותיהן.
סקר אחרון של משרד התמ"ת הראה כי כ- 40% מהנשאלות חוו הטרדה מינית במקום העבודה. האם אלו נתוני התלונות במשטרה בגין הטרדה מינית? אף לא עשירית מכך. למרכזי הסיוע מגיעים מידי שנה כאלף פניות (כ- 11%) על הטרדה מינית בעבודה. נשים למדו כי מערכות האכיפה והמשפט לא תמיד מסוגלות להתמודד עם חשיפת המקרים. המערכות, התקשורת והציבור נוטים לכוון אצבע מאשימה אל נפגעת העבירה ולהפוך את התוקף לקורבן. זה מכבר אנו יודעות שמקרי האונס בידי גבר זר בשעות החשכה הוא מיעוט המקרים, ומרבית מקרי האונס מתרחשים בין אנשים שמכירים זה את זו ומקיימים ביניהם קשרים חברתיים, על אחת כמה וכמה בעולם העבודה. הפגיעה אינה מתרחשת בין אנשים זרים, ולרוב היא מתמשכת ומסלימה תוך כדי.
החשש מנזק בלתי הפיך ממלכד את הנפגעות
הפגיעה מופיעה על רקע של מערכת יחסים אשר בה נטע התוקף זרעים של קרבה ושל אמון, של הבעת ייחודיות, הערכה, פתיחות והעצמה כלפי הנפגעת. פגיעה בתוך קשר של אמון יוצרת בלבול רב בנפשה של הנפגעת. מחד היא מוצאת עצמה בתוך קשר תומך, מקדם וייחודי, המופיע כמיטיב עימה ומאידך, החדירה לפרטיות וההכנסה ההדרגתית של אלמנטים מיניים ביוזמת הפוגע, באופן שלרוב אינו צפוי או תואם את הסיטואציה והמייצר טשטוש גבולות. כל אלה שוללים מהנפגעת תחושה של שליטה על חייה.
כמו בשאר המקרים של הטרדה מינית בעבודה, גם בפרשה האחרונה של בכירים במשטרת ישראל ובמשרד לביטחון פנים, החשודים הם בעלי סמכות, בעלי כוח השפעה רב במקום העבודה, המסוגלים להשפיע על חייה האישיים והמקצועיים של הנפגעת. ההבנה שמדובר בגברים בעלי השפעה ועוצמה יוצרת אצל הנפגעת תחושות מובנות של מורא וחשש. היא יודעת איזו השפעה יש לכוח ולמעמד ועד כמה הם עלולים להיות הרסניים לגביה. ברור לה שבידיהם לקחת ממנה את כל מה שניתן לה וכל מה שהשיגה לעצמה ובכך ליצור נזק בלתי הפיך, הן פרקטי והן רגשי. לצד הפחד מן הנזק שיתכן מהפניית הכוח כנגדה, עצם הוויתור על ההישגים המקצועיים נתפס על ידיה כבלתי נסבל. נוצר מצב בו הנפגעת מרגישה ממולכדת במקום העבודה. הכרה זו היא טראומטית וקשה להתמודדות.
לכן, אנו כחברה חייבים להפסיק לשאול את הנפגעת ואת עצמנו למה רק עכשיו? למה לא התלוננת? איך אישה כה אסרטיבית, דעתנית פחדה להתלונן?
עלינו רק לקרוא את שפע המלל הנכתב על הנפגעת בשבוע האחרון, ואת החשיפה האינטימית וחוסר ההגנה (הקנויה לה מתוקף חוק) על פרטיותה, בכדי להבין מדוע רוב הנשים החוות הטרדה, ממאנות להתלונן.
קווי החירום של מרכזי הסיוע: 1202 לנשים, 1203 לגברים
* מיכל רוזין היא מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית