שעה ורבע מבאר שבע, שלושה קילומטרים מהגבול עם מצרים, עומדת גבעה. אמצע שום מקום קחו שמאלה ותעברו את הגשר. "אתה חייב לכתוב בעיתון שיש פה את השקיעות הכי מדהימות בארץ", מתלהב יאיר גלסמן. "בגלל שהאופק רחוק, עד שהשמש שוקעת היא כבר אדומה שאי אפשר לתאר. וכל ההרים, וכל מה שמסביבנו הופך אדום כמו אש. שקיעות בצבעים שלא ראית בחיים שלך".
יש משהו בנגב, באוויר המדברי שנושמים, בשקט המתמשך, בקוצים שנצמדים למכנס, בגרגרי האבק שלא יורדים מהתיק שנפל לך על הקרקע. יש משהו מיוחד בנגב. ב?1986 עמד על הגבעה הזאת לובה אליאב המנוח - מדינאי, חבר כנסת לשעבר ואחד ממקדמי ההתיישבות בנגב - והכריז על חזונו.
"מספרים שהוא היה מסתובב עם אנטנה כזאת וכל הזמן היה מצביע: 'פה יקום חדר אוכל, פה יקום בית כנסת, כאן תהיה אכסניה'", מתאר גלסמן בן ה?18. "לובה רצה להקים כאן קהילה חינוכית תרבותית". וזה מה שקרה. על הגבעה נוסדה ניצנה. כפר נוער של הסוכנות היהודית, שכל המשפחות המתגוררות בו קשורות איכשהו לעבודה במקום, וכמו במפעל מאורגן מגיעות אליו בסרט נע קבוצות אחר קבוצות. אשתקד חלפו כאן 16 אלף חניכים - בתי ספר, גמלאים, קייטנות, טיולים מאורגנים וגם קבוצות של חולי סוכרת, בעלי עודף משקל ושלל חבורות שמגיעות ל"מסע העצמה" במקום מנותק שממנו הם אמורים לשאוב אנרגיות.
כל הקבוצות הללו עוברות תחת ידיהם של 17 נערים, שעושים את שנת השירות שלהם בניצנה. להלן השינשינים (או אם תרצו ש"ש ברבים). גלסמן הוא אחד מהם. הוא הגיע מקיבוץ אפיקים, יש לו הרבה מפתחות בכיס והמון רצון לתרום. "כל שינשין מסתובב עם צרור מפתחות כזה. אני בורכתי בצרור גדול ככה שאני מבסוט".
בערך 2,000 חבר'ה בשנה עושים שנת שירות. "לא מזמן הדרכנו כיתות י' מירוחם", נזכר בר רושקין מקיבוץ שריד, "הם לא היו מודעים לנושא של שנת שירות, ולא היו חשופים לזה. חשבו שזה בזבוז של שנה, חלק בכלל היה משוכנע שזה במקום הצבא או שמדובר במשתמטים". אבל להיות שינשין בניצנה זה כמו לשרת בסיירת מטכ"ל של המתנדבים. 500 מועמדים מגישים מדי שנה בקשה להתקבל, 200 מהם עוברים את הסינון הראשוני ומתייצבים לסוף שבוע של מיונים בנגב. משם מתקצרת הרשימה לכמה עשרות בודדות ומתוכם מלקטים 17 מתנדבים מובחרים.
הנבחרים עוברים שלושה חודשי הכשרה ברשות הטבע והגנים, ומסיים עם תו תקן ממשרד החינוך אחרי שיעורים אינטנסיביים בגיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה ובוטניקה. בשנה הקרובה יעבירו הדרכות טיולים בנגב, ובמקביל השתלבו בפעילויות התנדבותיות: במחלקה האונקולוגית בסורוקה, במתקן הכליאה בקציעות, בפעילות לנערים ביישובים הסמוכים, באולפן ללימוד עברית שפועל בניצנה או בעבודה חקלאית במטע הסמוך. בשבוע שעבר הם מסקו את הזיתים במטע, ותלו אותם בתוך סדינים עם מלח. בקרוב זה יהיה מוכן לאכילה.
"מה שהביא אותנו לפה הוא הרצון לעשות שנת התנדבות בין התיכון לצבא. יש כאן חבר'ה מכל הארץ. בוגרי תנועות נוער, קיבוצניקים, מושבניקים", מסביר גלסמן. "קיימות הרבה מסגרות של שנת שירות - פנימיות של אוטיסטים או נערים בסכנה, כפרי נוער שמתעסקים בעבודה חקלאית. כאן זה לא ממש כפר נוער כי יש הדרכת טיולים, מצד שני זה לא רק הדרכה כי עושים גם פרויקטים".
בניצנה פועלת מכינה ישראלית?רוסית עם 80 עולים צעירים ממדינות חבר העמים שהגיעו היישר מנתב"ג. הם לומדים באולפן עברית ויהדות, מטיילים בנגב ומתנדבים בפרויקטים. בסוף התהליך יקבלו תעודות זהות, יתגייסו לצבא וישתלבו בחברה. השינשינים עוזרים להם עם שיעורי הבית, מעבירים ערבים חברתיים ומטיילים איתם בנגב.
"בהתחלה החבר'ה באולפנים לא הפסיקו להתלונן על זה שהם בנגב", מספרת השינשינית ענבל ארגוב ממושב קידרון. "בסוף זה שהכי התלונן בא ובעברית משובשת אמר לי 'היום החלטתי אני עושה עלייה לישראל'. אתה יודע מה זה לשמוע דבר כזה מהבחור הכי שטותניק בחבורה? היה מרגש, היו דמעות".
"להישאר ילד עוד שנה"
בשבוע שעבר פורסם בעיתון "הארץ" כי צה"ל דחה השנה מאות בקשות לדחיית מועד הגיוס לטובת שנת שירות בשל הירידה בהיקף המתגייסים, שנוצרה עקב העלייה במספר תלמידי הישיבות והצעירים המשתמטים. המטרה, כרגע, היא להגדיל את המכסה כבר בשנה הבאה בעיקר הודות לאיכות האנושית של המבקשים - שיעור ההתנדבות ליחידות מובחרות, לפיקוד ולקצונה בקרב דוחי השירות עולה בהרבה על הממוצע בכלל האוכלוסייה.
"בבתי ספר קיבוציים יש מודעות גדולה לעניין והרבה מאוד יוצאים לשנת שירות", מנתח רושקין. "אבל בוא נגיד שברור גם לנו שזה לא כזה שגרתי". אמרי ליפשיץ מקיבוץ רם?און טוען כי מבית ספרו יצאו בערך 50 אחוז לשנת ההתנדבות; גל (גולי) וילמוש מכפר ידידיה מוסיף: "יש כאן אנשים שמגיעים ממקומות שבהם יסתכלו עליך מוזר אם לא תעשה שנת שירות. לעומתם, אחרים הם חריגים בסביבה שלהם. זה הבדל קיצוני מצחיק כזה".
"למדתי בבית ספר עירוני ולא הכרנו אף אחד שיצא לשנת שירות", מספרת ארגוב. "היינו קבוצת חברים שכל אחד שמע קצת ויחד אספנו פרטים וגיבשנו החלטה משותפת ללכת על זה. בניגוד לאחרים כאן, שבית הספר עודד אותם לזה, אנחנו אפילו לא הכרנו שמות של מקומות, לא ידענו איך מגיעים למיונים או מי אמור לעזור לי עם הדחיית שירות. האמת, לובה אליאב היה חבר מאוד טוב של סבא שלי, אז שמעתי קצת על ניצנה לפני, ואפילו הייתי פה פעם אחת בתור ילדה קטנה, אבל את ההחלטה קיבלתי רק תוך כדי המיונים.
"יש מכסות של התק"ם, והחל מהשנה המכסה לשנת שירות תשתנה והכמות לעירוניים תקטן. 50 אחוז ילכו לקיבוצים, אחר כך יחלקו להתיישבות עובדת ורק בסוף העירוניים. זה די לא פייר וחבל, כי זה מרחיק אותם עוד יותר. אנחנו יוצאים מהשנה הזאת אנשים אחרים. זה משנה אותך ומעצב אותך ותורם המון, ולכן חשוב שגם לעירוניים תהיה האופציה לעבור את החוויה הזאת".
יותם פרץ בכלל לא חשב על שנת שירות. בכיתה י' ביקר בניצנה בטיול שנתי והמדריכה השינשינית גרמה לו להתאהב במקום. עוד באותו יום החליט שיחזור לכאן. היום הוא שינשין גאה. "תחשוב על המדריכה שלו, שיודעת שבזכותה הוא בניצנה", אומר גלסמן. "זה סיפוק אדיר לדעת שהשפעת ככה על חיים של בן אדם בזכות ההדרכה שלך".
"למרות שאנחנו רק שלושה חודשים כאן אני כבר מרגיש את השינוי בי ובחבר'ה האחרים. אתה עושה כאן חברים לכל החיים", מעדכן דביר מור ממושב עמיעד. "לבזבז זה אומר להעביר זמן שלא שווה את זה. אז זה אולי צריך לומר שאנחנו מעבירים שנה, ובטח לא מבזבזים אותה".
"הכל רץ לנו מהר, לימודים?בגרויות?צבא, ויש כאן אופציה לעשות פאוזה עם משהו שאתה רוצה לעשות, רגע לפני שאתה נכנס לצבא", מסביר גלסמן. "רציתי להישאר ילד עוד שנה, ובמקביל להתבגר, להתנסות בדברים, ליצור דברים בעצמי".
"כולם כאן באותה סירה", טוען ליפשיץ, "כולנו רוצים לתרום הרבה. המקום הזה נותן לך עידוד גדול ותמריץ לתרום ולהגיע למקומות משמעותיים בצבא. רוב החבר'ה הולכים עכשיו לימי סיירות וגיבושים. זאת לא הגזמה לומר שכמעט כולם רוצים לראות את עצמם בשירות קרבי".
הפינה של איתמר
על הגבעה חנכו לאחרונה סוכה חדשה ובסמוך אליה נשתל עץ תמר. זאת הפינה של איתמר. בפברואר האחרון יצא איתמר מוצפי לריצה בכפר, והתמוטט ליד מגרש הכדורסל. עד היום לא ממש ברור מה גרם למותו, והטרגדיה מוגדרת כאחד מ?35 מקרי מוות בלתי מוסברים שמתרחשים בשנה.
מוצפי היה שינשין מיוחד. אחראי אקולוגיה, דמות מאוד ערכית שהיה מכין לעצמו פתקים בסגנון "לא לשכוח לעזור". "בזמן שבפורים כל החבר'ה הלכו לשתות במסיבות, הוא היה הולך לבית אבות על מנת לשמח", מספר גלסמן, "הוא לא הסכים לאכול בכלים חד?פעמיים כדי לא ללכלך, והיה אוסף מכולם אוכל ומביא לנזקקים. הוא נהג לא להתקלח, וכשהחבר'ה אמרו לו שהחיסכון הזה לא יהיה מה שיציל את הכינרת הוא היה עונה: 'בשביל לחולל שינוי צריך לחיות את השינוי'". המשפטים הללו של מוצפי תלויים עכשיו בפינה לזכרו. "השינשינים של שנה שעברה לא אוהבים לראות את זה כאתר הנצחה אלא ככיתה שהוקמה ברוחו. הם בנו תוכנית הדרכה בהשפעת איתמר ואנחנו מעבירים אותה כאן לקבוצות. זאת פעילות שמשנה טיול".
לנה ודני ראב"ד הכירו בניצנה, וכיום הם נשואים. היא היתה סטודנטית לביולוגיה שעבדה כרכזת הדרכה של השינשינים והוא סטודנט לרפואה שעבד כמדריך. לנה, שהיתה בניצנה שנתיים, מספרת כי "השינשינים מגיעים אחרי התיכון ומתלמידים פסיביים הופכים לסוג של מורים. במשך שנה הם לומדים לא רק איך להעביר פעילויות אלא גם כיצד ללמוד ולהעביר ידע לחניכים". דוגמה לכך היתה השובע, כשהבנות התחפשו לבדואיות והעבירו הרצאה לתלמידות אולפנה מעופרה על חיי הבדואים בנגב. למחרת, על הבוקר, יצאו איתן לטיול אופניים באזור המדברי. בנוסף, השינשינים מפעילים פארק סולרי שאמור להמחיש לחניכים את כל הדברים הטובים שאפשר לעשות בעזרת השמש.
"במהלך השנה הזאת מתפתחת אצל השינשינים גם המוטיבציה והיכולת ללמוד לבד, שזה מאוד משמעותי למי שרוצה להמשיך ללמוד אחר כך באוניברסיטה", מנתחת ראב"ד. "הרבה פעמים הם בונים בעצמם את הפעילויות שהם מעבירים, מחפשים חומר באינטרנט וחושבים על דרכים לעניין את הילדים ואיך לנצל את הסקרנות שלהם. יש משהו משותף לכולם וזה הרצון לפתוח את הראש ולעשות משהו משמעותי. זה סוג מאוד מסוים ואיכותי של אנשים, שרובם גם ממשיכים לשירות צבאי קרבי ולימודים אקדמיים. שנת שירות מאפשרת נקודת התחלה הרבה יותר טובה לחיים".
בחורף האחרון קיבלו השינשינים טלפון מהחברים שעברו איתם את קורס ההדרכה ושובצו במצפה רמון. "השיטפון בדרך אליכם", הם עידכנו את החבר'ה מניצנה, שמיד תפסו מקום טוב על התצפית שליד חדר האוכל. הם חיממו תה והמתינו, עד שהגיע השיטפון וסחף איתו את הגשר שמוביל אל ניצנה. קריסת הגשר - שנמצא כיום עדיין בבנייה - אמנם תקעה אותם על הגבעה בלי יכולת לחזור הביתה למשך תקופה, אבל הרגע שבו הגיע השיטפון יהיה מראה שהם לא ישכחו בחיים.
"בסיום ההדרכה הראשונה שלי ראיתי זבל על הרצפה", מסכם ליפשיץ, "בלי לחשוב פעמיים התחלתי לאסוף את זה. הייתי בטוח שאני אעשה את זה לבד, עד שפתאום אחד החניכים הגיע והתחיל לעזור לי. כשהסתכלתי עליו הוא ישר אמר לי 'אמרי, אם אתה רוצה לחולל שינוי אתה חייב לחיות את השינוי'. הרגע הזה עשה לי משהו. קשה לתאר איזה כיף זה לראות עד כמה הצלחנו להשפיע על נערים בתקופה של ימים בודדים. זה שווה הכל".