כמו מתוך התהום התפרצה אל מרכז השיח הודעת הרב עובדיה יוסף ומועצת חכמי ש"ס נגד הרב חיים אמסלם. השורה התחתונה מובנת: הרב אמסלם (במכתב הושמט תוארו) נתבע להשיב את המנדט. לרובנו, המכתב מהווה סוגיה פוליטית. אבל לאלה האמונים על השפה היהודית העתיקה, המילים גוררות שובל היסטורי של משמעויות הנופלות על כתפו השחוחה של הרב אמסלם ומאיימות לכלותו. בלי להיכנס להיבטים הפוליטיים, מעניין לקרוא במכתב ולפרשו כדי להיכנס למסע במנהרת הזמן של העם היהודי.
לפי המכתב, אמסלם "פער פיו לבלי חוק". הדברים לקוחים משירת הכרם של ישעיהו ("כרם היה לידידי בקרן בן שמן"). הידיד נטע כרם ועבד קשה כדי להשביח יבולו, ומה רבה היתה האכזבה כשהענבים שקיווה להפיק יצאו "באו?שים". לאחר מכן נוקב ישעיהו בנמשל: הכרם הוא העם, והענבים הבאושים מייצגים את השחיתות הדתית והמוסרית שפשתה בו. והעונש: גלות, רעב ובצורת שתוצאתן מוות: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, וירד הדרה והמונה ועל?ז בה".
לעומת הרב אמסלם, אברכי הישיבות מוגדרים "היקרים המסו?ל?אים בפז". הדברים לקוחים ממגילת החורבן, "א?יכה", שם מקונן המחבר על "בני ציון היקרים המסולאים בפז" שהומתו ונופצו בידי האויב הבבלי. את מקומו תופס הרב אמסלם ש"הקדיח תבשילו ברבים (כדי) למצוא חן בעיני שונאי התורה".
הדברים מבוססים על הלכות גיטין במשנה. לפי בית הלל, אפשר להתגרש גם אם העילה היא שהאישה הקדיחה את תבשילה, כלומר שרפה את האוכל או הוסיפה יותר מדי מלח... מכאן התגלגל הביטוי לאדם שקילקל את תבשילו לא בבית אלא בחוץ, לעיני כל. וכך ש"ס "מתגרשת" מהרב אמסלם, ושנית, הוא מואשם כמי שהוציא את התבשיל המקולקל לרשות הרבים ובכך גרם ל"חילול השם", אחת העבירות החמורות ביותר, שחכמים אמרו שאין עליה מחילה אלא רק במיתה. חילול השם מוגדר על ידי רש"י כמי ש"חוטא ומחטיא אחרים". וב"מקום שיש בו חילול השם - אין חולקים כבוד לרב". והדברים מפורשים וחמורים מאין כמותם.
הבריונים לא נתנו אותו
"הוא כתלמיד המבעט (הבועט) ברבותיו, בבחינת ו?י?שמן ישורון ויבעט". התשתית לדברים החמורים היא המונח "כבוד חכמים" שהוא "כבוד התורה" שהוא "כבוד האל". הציטוט המלא הוא "וישמן ישורון ויבעט (...) ויטוש אלוה עשהו, וינ?ב??ל צור ישועתו". משמעות הבעיטה היא נטישת האל באמצעות ביזיונו.
וכעת מפרט המכתב את החטאים: "עבירה גוררת עבירה. התחיל בסילוף ההלכה בענייני הגיור של בתי הדין הרבניים שלנו, וגילה פנים בתורה שלא כהלכה". הדברים מקושרים במדרש עם מנשה מלך יהודה שגילה פנים בתורה שלא כהלכה. מנשה היה מהמתועבים שבמלכים ("עשה הרע", שפך "דם נקי") שבעקביו תלה התנ"ך את חורבן ירושלים. עם זאת, התלמוד מציג אותו כתלמיד חכם גדול שחכמי התלמוד לא יכלו לנצח בסוגיות הלכתיות. הקישור לרב אמסלם ולמחלוקת איתו ברורה. לא הידע ההלכתי חשוב כאן, אלא סמכות החכמים שהרב אמסלם קרא עליה תיגר.
"והאחרון הכביד כאשר הרחיב פה והאריך לשון... ונוסף גם הוא על צרינו עמי הארץ השונאים תלמידי חכמים. וגרם לחילול השם". גם המונחים הללו מדובבים ענייני גלות, שחיתות וחורבן בתנ"ך ובמדרש. "ונוסף גם הוא על צרינו" הוא פרפראזה על דברי פרעה על העברים העשויים לשמש גיס חמישי ולהילחם במצרים.
פשקוויל שתלו בירושלים נגד הרב אמסלם הוכתר במילים מאגדות החורבן "רבם דקרו". במצור על ירושלים ביקש רבן יוחנן בן זכאי לצאת ולשוחח עם המצביא הרומי. הבריונים לא נתנו אותו והוא התחזה למת שיש לקוברו מחוץ לעיר. כשקרב הארון לשערים ביקשו הבריונים לדקור את הגופה כדי לוודא שהוא מת, אבל מנהיגם הזהיר שהרומאים יאמרו שהיהודים דקרו אפילו את רבם (כבוד לאומי ודתי). וכך היה יכול ריב"ז לצאת ולבקש "תן לי יבנה וחכמיה". כל זה ויותר חולל הרב אמסלם, לפי הרב עובדיה.