בשבוע האחרון הפכה סוגיית הפיצוי האמריקני על נכונותה של ישראל להאריך את תקופת ההקפאה ב?90 ימים נוספים למוקד של דיון ציבורי נוקב. התומכים במהלך מדגישים את היקפה של רשת הביטחון הצבאית והמדינית הכלולה בחבילת ההטבות שמציעה וושינגטון, ואילו המתנגדים לעיסקה מעלים מתהום הנשייה את המקרים שבהם מזכרי הבנה שנחתמו או הבטחות וערבויות שניתנו לא מומשו או שיישומם היה חלקי ביותר.
בחינה יסודית של ההיסטוריה מצביעה על כך שיש, אמנם, להתייחס בזהירות יתרה למכלול זה של תמריצים ופיתויים, שמטרתם המיידית היתה להמתיק עבור ישראל גלולה מרה שנתבקשה לבלוע במישור הטריטוריאלי או האסטרטגי. אך בה בעת אין לזלזל בהם באופן גורף או להגדירם כתחבולה. באופן כללי, ככל שההתחייבות שנטל על עצמו הבית הלבן היתה מפורשת וספציפית יותר, כך גם גברו הסיכויים לכך שלא יתנער ממנה בעתיד. אחרי הכל, גם מעצמת העל לא יכולה להרשות לעצמה את הפגיעה באמינותה. לעומת זאת, מה שבטוח הוא שמסמך הבנות אפוף עמימות מעניק לארה"ב נתיב מילוט והתחמקות נוח. דוגמה למחויבות בהירה ניתן לראות בחלק מסעיפיו של מזכר ההבנה (אם גם לא בכולם), שחתם הנשיא פורד עם ממשלת רבין הראשונה ב?1 בספטמבר 1975. המרכזית והבולטת בקרב ההבטחות שהוענקו לישראל במזכר זה, שגיבש מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר כפיצוי לישראל עבור נכונותה לסגת למעברי המיתלה והגידי שבסיני, נכללה בסעיף שאסר על "כל אנשי הנשיא" להכיר באש"ף ולנהל עימו משא ומתן לפני שיכיר בישראל (כנאמר בלשון החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967). וכך, אף שממשל קרטר ראה בהכרה באש"ף תנאי חיוני לקידום הסדרו, הוא נמנע מלהפר את מחויבותו של קודמו במישור זה.
התנערות בוטה מחישוקיו של מזכר ההבנה, כך העריך קרטר, היתה שוחקת את אמינותו בעיני מי שירש את רבין בראשות הממשלה - מנחם בגין. לפיכך, הסתפק הממשל בכינון ערוצי תקשורת עקיפים ובלתי רשמיים עם אש"ף, שלא נשאו פרי. בסופו של דבר עתידות היו לחלוף כ?13 שנים מאז חתימתו של המזכר ועד למסיבת העיתונאים שכינס ערפאת בז'נבה בדצמבר 1988, שבה הודיע על הכרתו בהחלטה 242, כדי שמזכיר המדינה בממשל רייגן, ג'ורג' שולץ, יכריז על דיאלוג עם הארגון.
אור ירוק
דוגמה לדגם עמום של מחויבות אמריקנית לישראל ניתן למצוא ב"ערבויות" לחופש השיט במצרי טיראן, שהוענקו לכאורה לראש הממשלה בן?גוריון על ידי דוויט אייזנהאואר בפברואר 1957 כתמורה על נכונותו להשלים את הנסיגה הישראלית מסיני ומרצועת עזה לאחר מבצע קדש. בניגוד להערכה הרווחת שלפיה לא הצליחו פקידי ממשלו של הנשיא ג'ונסון לאתר ערבויות אלה בחלוף עשור (לאחר שנאצר חסם את מצרי טיראן לשיט ישראלי), האמת היא שערבויות בדמות מסמך פורמלי ומפורש כלל לא ניתנו לישראל. כל שעלה בידי שגריר ישראל בארה"ב, אבא אבן, להשיג מממשל אייזנהאואר היה הסכמה לכלול בנאומו של השגריר האמריקני באו"ם פיסקה המתייחסת לתמיכת הממשל בעקרון חופש השיט. פיסקה זו, כך סוכם, תוגדר על ידי ארה"ב כ"שוות ערך" למחויבותה לעיקרון זה. ואולם בפועל גם בנאומו התייחס השגריר לחופש השיט באופן רופס וכוללני. לכן אין מפליא שג'ונסון לא טרח כלל להוריד מן המזווה את "תיק מבצע קדש" ונספחיו כאשר גיבש את מדיניותו מול האתגר שהציב נאצר במאי 1967 לישראל.
לאחר שכל הניסיונות ליישב את המשבר בדרכים דיפלומטיות עלו בתוהו, העניקה וושינגטון לממשלת אשכול אור ירוק - אם גם במרומז - לפתוח באש לנוכח האיום הקיומי שבפניו הועמדה. זאת ללא זיקה כלשהי לסוגיית הערבויות ועל רקע ראייתו של הנשיא ג'ונסון (שיחסו לישראל היה רווי באמפתיה ובהבנה) את מצרים כמדינת לוויין סובייטית תוקפנית ומסוכנת.
בסיכומו של דבר, את שאלת הערבויות יש לבחון בהקשר היסטורי ספציפי נתון ובזיקה למידת בהירותן. כמו במערכות יחסים אחרות בזירה הבינלאומית, יש להן תוקף יחסי ולא מוחלט, משום שאחרי הכל האינטרסים העומדים מאחוריהן אינם נצחיים. לכן גם יש להתייחס אליהן ביותר מקורטוב של ספקנות ולשאוף להציבן על מסד מוצק ומפורש ככל הניתן.