הכשרות – מחלה שמפלגת את העם

"בארץ ישראל קם העם היהודי...", לא במקרה השתרבב המשפט האלמותי לפתיחתה של מגילת העצמאות. לגמרי לא במקרה. למרות הרקע האישי והפוליטי השונה, 37 חברי מועצת העם החתומים על המסמך ההיסטורי ראו עצמם כשליחים של קולקטיב יהודי אחד השב למולדתו. חלומות לחוד ומציאות לחוד: 62 שנים מאוחר יותר, ובסתירה מוחלטת לחזון האבות המייסדים, אין עם אחד בישראל, וספק אם יהיה אי פעם. בין חלקו האחד של העם למשנהו אין דבר וחצי דבר במשותף. תמונת המצב מחמירה עוד יותר כאשר מבינים את מורכבות הפסיפס של העם היהודי היושב בציון, את ריבוי ההבדלים המנטליים והתרבותיים בין אוכלוסיות שונות בעם, הנובעים מעצם היותה של ישראל חברת מהגרים. אך סוגיה אחת, המבדילה ומבדלת, מרגיזה אותי במיוחד – והיא סוגיית הכשרות.

בישראל 2010 תתקשה קבוצה של ישראלים, הדומים במראה ולבוש, עובדים ביחד או גרים בשכנות, להתיישב ליד השולחן לארוחה משותפת. זו הוכחה הברורה ביותר לכך שבטריטוריה המכונה כיום מדינת ישראל לא חי אדם אחד. כל ישראלי יבין אותי, כולם יודעים כיצד כל ניסיון לארגן בילוי משותף או יציאה עם עמיתים לעבודה הופך לסיוט. לכולנו מתחשק לעשות "על האש" עם החברים מדי פעם, אבל בישראל כמו בישראל, שום דבר לא הולך חלק. תמיד תעלה השאלה המגוחכת של הכשרות בהקשר לבילוי המיוחל. האם הבשר כשר? האם המקום כשר? האם מגישים חזיר? עצובה עוד יותר העובדה שהשיגעון הזה הוא לא נחלתם של הדתיים בלבד. בסביבתי הקרובה ישנם אנשים, שבחיים לא יסכימו לאכול את האוכל אותו אני הכנתי. הידיעה שהמטבח בביתי אינו כשר תמנע מהם מלטעום מתבשיליי גם אם הוכנו מבשר גלאט כושר. גם אם מתעלמים מהעלבון הטבעי, גם אם משלימים עם היעדר הנימוס שבבסיס התנהגות זו, קשה עד בלתי אפשרי לקבל את הנורמה המיושנת והרדודה שמפריעה ומקשה על ארגון מסיבת חברים.

אומה שאינה מסוגלת להתיישב ליד שולחן אחד לא זכאית להיקרא אומה. האכילה והסעודה בצוותא הם בסיס התרבות ובסיס היהדות, והכשרות מהווה מכשול אדיר העומד בפני תקומתנו כחברה מתחדשת. אם עם חפץ חיים אנו, עלינו להראות את הדלת לכל מי שמסרב לסעוד עמנו. מי שאינו מוכן לאכול איתנו, אצלנו, את האוכל שלנו, עדיף פשוט שלא יבוא. וזאת בדיוק הנקודה בה עלינו להיות יהודים קשוחים וטוטליים כפי שהיו האבות המייסדים, חותמי מגילת העצמאות של ישראל.