המנהיגים וההיסטוריה: על שינויים ואחריות

שאלתם פעם את עצמכם מדוע כמעט כל ראשי הממשלה שלנו איכזבו את ציפיות תומכיהם?

ניתן להטיל בראש ממשלה אחד פגמים של אופי, בשני של יציבות, בשלישי של עמידה מול לחצים וכן הלאה. אבל האם ניתן לומר זאת על כולם? הרי כמעט כל הנבחרים לעמוד בראש הפירמידה נהגו אחרת מכפי שהתחייבו, מכפי שנאמו, מכפי שנשבעו. בין ההתחייבויות הפוליטיות שעלו לאוויר בעשורים האחרונים נשמעו הבטחות חדות וברורות: "ירושלים לא תחולק", "אף שעל", "לעולם לא תקום מדינה פלשתינית", "לא נקיים ממשלה עם חרדים" ועוד. כל ההבטחות נמוגו כשהדוברים הגיעו לעמדת אחריות.

בנימין נתניהו מתקרב עתה לאותו צומת שבו עמדו קודמיו. גם הוא, שנבחר לעמוד בראש הממשלה שלנו, חווה עתה את שחוו קודמיו. לא נכון לומר כפי שיש האומרים כי "פעם היו מנהיגים גדולים שעומדים על עקרונותיהם ועכשיו אין". כי אם כך איך נסביר את חזיון התעתועים של הגדול מכולם, דוד בן?גוריון, אשר לאחר הניצחון במבצע סיני דיבר על מלכות ישראל השלישית ומקץ יום אחד חזר בו מעמדתו זו וצידד בפינוי מוחלט של חצי האי סיני? מה קרה לו לאותו מנהיג נחרץ ואמיץ? הוא הבין שדברי הבל ושטות יצאו מפיו וכי ישראל לא תוכל לעכל את סיני מול עמדת המעצמות ודעת הקהל העולמית.

גם מנחם בגין היה ראש ממשלה נערץ על רבים. והנה לא נקפו חודשים מאז נבחר והוא הסכים לנסיגה מכל סיני, על אוצרות הנפט, המרחב האסטרטגי לחיל האוויר וההתיישבות שקמה שם. בגין נסוג תמורת שלום עם מצרים לאחר שהבין כי תוכל לנפנף בכל מטבע לשון בהיותך באופוזיציה אבל בשלטון אתה מתפקד כאחראי לאינטרסים האמיתיים של המדינה. נקל לשער מה היתה עמדת בגין לו נבחר שמעון פרס לראשות הממשלה והוא היה מביא לאישור הכנסת את הנסיגה הכוללת, אבל כראש הממשלה היתה לו אחריות אחרת. וגם יצחק רבין לא פילל להכרה באש"ף ולא תיכנן לקדם מהלך נחשוני ומסובך כהסכם אוסלו כשעלה לשלטון ב?1992. הוא הגיע להחלטה בהיסוס רב, אבל השקפתו לגבי הטווח הארוך שיכנעה אותו כי ההזדמנות להגיע להסדר עם העם הפלשתיני חשובה מכל הכרזת עבר. בדומה לכך גם אהוד ברק הגיע לקמפ דיוויד בלי שחשב על ויתורים בעוצמה שהציע. אבל גם הוא הפנים שכמנהיג עליו לעשות את הדבר הנכון למרות ההתנגדות הקולנית. ואריק שרון? מחולל ההתנחלויות, נץ שבניצים, מחשק שבמחשקים, מחל על עמדותיו ופינה בחוזק יד מתנחלים מבתיהם, גם ברצועת עזה וגם בגדה המערבית.

לעומתם, אהוד אולמרט לא חולל מפנה בשטח. אבל הוא, שבא מבית רוויזיוניסטי ולחם בכל ממשלות העבודה בעבר, הפנים את המציאות המדינית, ראה נכוחה את האינטרסים האמיתיים של ישראל ושינה עמדותיו.

עכשיו מגיע שטר הפירעון של בנימין נתניהו. גם בתקופת כהונתו הראשונה עשה את הסכם חברון עם ערפאת בתיווך הנשיא קלינטון. ואילו לפני פחות משנתיים הסכים פומבית לרעיון "הפיגולים" של שתי מדינות לשני עמים. בסוגיית ההקפאה והיחסים עם ארה"ב נתניהו נקרע בין עמדות הימין הלאומני?דתי לבין האינטרס האמיתי של מדינת ישראל. הוא יודע שהסכם קודם להתנחלות ולעמדות האנכרוניסטיות של מועצת יש"ע, וכי האינטרס של המדינה קודם לעמדותיו של יולי אדלשטיין. לכן עליו להכריע וכיוון הכרעתו האסטרטגית ברור מתמיד.

"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"? ההיסטוריה הקצרה של ראשי ממשלותינו מוכיחה אמירה זו מעל לכל ספק.