סעיד ממהר. הוא יוצא בריצה ממשרדו בטירה כדי לבדוק מה מצב התור במספרה ממול. "אין סיכוי להסתפר עכשיו ולא בשעות הקרובות", מאכזב אותו חאזם הספר. סעיד מסתכל סביב, בוחן את שורת הילדים והנערים הממתינים לתורם, מביט בשעונו ועוזב בריצה את המקום. "אני אחזור ב-1 בלילה", הוא אומר לנו. אתה בטח צוחק, אנחנו משיבים. "מה פתאום", הוא אומר, "בלאו הכי המספרה פתוחה עד הבוקר".
"כולם רוצים להסתפר לקראת חג הקורבן", אומר לנו חאזם הספר ומצביע על 14 ילדים, נערים ומבוגרים שממתינים לתורם בשקט. "יש לנו הרבה עבודה לקראת החג ולכן הלילה נעבוד באופן חריג עד שש בבוקר". ובאמת באים אנשים בלילה? אנחנו שואלים. "תבוא בארבע בבוקר ותראה איזה תור יהיה", הוא משיב. ומה התספורת הכי פופולרית כיום? אנחנו שואלים. "כל הצעירים רוצים תספורת רונאלדיניו", הוא צוחק.
יום לפני תחילת חג הקורבן, החנויות בטירה די ריקות. תושבי העיר כבר ביצעו את רוב הקניות הגדולות וכעת נותר להם לשלוח את הילדים להסתפר, לרכוש מתנות לקרובים, לקנות קצת ירקות ופירות טריים ובעיקר לאגור כוחות לקראת ימים ארוכים של ביקורי משפחות ואכילת בשר. אחד ממנהגי החג הוא שחיטת כבש אלא שאנחנו די מתקשים לשמוע פעיית כבשים בעיר. לפתע אנחנו מאתרים בחצר אחד הבתים שתי כבשות קשורות, הממתינות לשחיטתן מחר. "מחר אחרי תפילת החג אני אשחט אותן", מבטיח לנו עבד אל-חי, שבחצרו מסתובבות שתי הכבשים. "חלק מהבשר אשמור לי וחלק אחלק לקרובי משפחתי".
כל כבשה עלתה לו 2,500 שקל, מחיר גבוה מאוד ביחס למצב הכלכלי הרעוע בעיר. "לא לכל אחד יש כבש כי זה יקר מאד", הוא אומר. "המצב הכלכלי קשה ולכן אנשים החליטו לא לשחוט כבשים. אם היית בא לפני כמה שנים, היית רואה בכל בית כבש אבל היום אולי 10% שוחטים כבשים. אנשים מעדיפים לקנות בקר או בשר כבש מוכן אצל הקצב". אתה לא שקלת לקנות בשר מוכן ולא לשחוט? אנחנו שואלים אותו. "האמת חשבתי על זה", הוא מתוודה, "אבל זו מצווה לשחוט, ואני דתי מאמין. הייתי אפילו שלוש פעמים בעיר מכה ובשנה הבאה אני מתכוון לעלות לרגל שוב".
בעלי חנויות הירקות ובעלי המספרות מתעקשים אמנם שהעסקים שלהם משגשגים בימי החג, אלא שמשיחות עם בעלי עסקים אחרים ורבים בעיר מצטיירת תמונת מצב די עגומה. "החג הזה מת", אומר לנו בעיניים דומעות עבד, הבעלים של חנות מתנות בלב העיר. "אין קליינטים. בשנים שעברו היה הרבה יותר. הכנתי את עצמי שבגלל המצב הכלכלי הקשה, יבואו פחות אנשים לקנות מתנות לחג, אבל הופתעתי אפילו מהכמות הדלה של האנשים שכן באו. ציפיתי שיהיה קשה, אבל לא האמנתי עד כמה".
המצב הכלכלי הקשה אינו פוגע, לטענתו, רק בתושבי טירה. "המצב קשה בכל המגזר הערבי. כל החברים שלי אומרים שהם לא מסוגלים לקנות כלום לחג. לפני חודשיים היה לנו חג, אחר כך היה חודש רמדאן, בין לבין קנינו לילדים ציוד חדש לבית הספר. נגמר כבר הכסף. צריך לזכור ש-75% מהציבור הערבי הם פועלים שמרוויחים בין ארבעת אלפים לחמשת אלפים שקלים בחודש. עם שלושה-ארבעה ילדים איך אפשר לחיות?"
אבל עבד לא מוותר ובניגוד לקולגות שלו הוא לא מתכוון לסגור את החנות בשלושת ימי החג. "מחר אפתח את החנות, בתקווה שיבואו לקוחות שטרם הספיקו לקנות מתנות לחג. אם גם מחר לא יבואו לקוחות, אפתח גם מחרתיים. אני לא ממהר לצאת לחג. אני חייב למצוא תקווה ולחשוב שהמצב ישתפר".
בחנות "נעלי טירה" הסמוכה לחנות המתנות יושבים איימן ואמו וממתינים לשווא ללקוחות. "מצב העסקים חלש", הם נאנחים. "בשנים שעברו מכרנו הרבה וככל שהשנים חולפות, אנחנו מוכרים פחות ופחות. המשכורת של האנשים לא מספיקה כדי לקנות לשלושה-ארבעה ילדים נעליים".
מה את מאחלת לעצמך לקראת החג? אנחנו שואלים את המוכרת. "שהמצב ישתפר יותר ושיגיע שלום", היא עונה. בנה מסתכל עלינו ומחייך. "אני דווקא מאחל לנו שיבוא כבר החורף", הוא אומר. אנחנו מרימים גבה והוא מסביר: "אנשים עדיין לובשים כפכפים ולא קונים נעליים. ברגע שיהיה קר וחורפי, אנשים ייכנסו אלינו ויקנו סוף-סוף נעליים". אז מחר בתפילת החג שלך תתפלל לגשם, אנחנו מוודאים איתו. "בדיוק", הוא אומר.
לפניות לכתב: nir_Yah@walla.com