הסיכום שהושג בין ראש הממשלה נתניהו לבין מזכירת המדינה האמריקאית קלינטון הוא הישג ראוי וחשוב, המאשר את הצלחת האסטרטגיה וההתנהלות המדינית של הממשלה, חרף כל הביקורת שהוטחה בה מבית ומחוץ. מה לא נכתב ונאמר על "לחצים" ועל "עימותים", אך מה שהתברר בפועל הוא שהאמריקאים, לא פחות מהישראלים, ביקשו להגיע לנוסחאות מונעות עימותים וחילוקי דעות.
שלא כמו במקרה המביך של ההודעה על הבנייה המתוכננת ברמת שלמה בדיוק בעת ביקורו של סגן הנשיא ביידן בישראל - הפעם האמריקאים כנראה לא הופתעו מהידיעה על תוכניות הבנייה ברמות, בהר חומה ובפסגת זאב. לראיה, ההודעות המרוסנות והמתונות יחסית של הנשיא אובאמה ושל קלינטון בנידון ("אנחנו מאוכזבים").
לפי הסיכומים שנעשו, תסכים ישראל להמשיך את הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון לעוד שלושה חודשים. מדובר בוויתור בלתי משמעותי במיוחד, בהתחשב בכך שמול זה תאשר ארה"ב כי אין הקפאה בירושלים - קביעה שעשויה להיות בעלת משמעות גם לגבי עניינים אחרים הנוגעים לירושלים.
גם ההישגים האחרים הם משמעותיים, כפי שמעידות זעקות השבר שהשמיע יאסר עבד רבו, מבכירי פתח. אמריקה תתחייב לא לבקש הקפאה נוספת בתום שלושת החודשים והיא תחסום, כולל באמצעות הווטו שלה, כל יוזמה ערבית ופלשתינית בפורומים הבינלאומיים בכלל, ובמועצת הביטחון של האו"ם בפרט, להכיר בהכרזה חד?צדדית על מדינה פלשתינית. כמו כן, וושינגטון תפעל נגד יוזמות אנטי?ישראליות אחרות במסגרת מוסדות האו"ם, כמו דו"ח גולדסטון או החקירה בעניין משט חמאס לעזה. וושינגטון גם התחייבה, לפי מה שדווח, לסכל החלטות בינלאומיות לפיקוח על מתקני הגרעין בישראל. נוסף על הסיכומים הנוגעים לתהליך המדיני והביטחוני עם הפלסטינים, לרבות המשך הצבתן של יחידות צה"ל בבקעת הירדן, סוכמו גם נושאים ביטחוניים אחרים שייתכן שהשתיקה יפה להם ומבטם מופנה לעבר איראן. גם לתוספת של 20 מטוסי ה?F-35 יש משמעות בהקשר זה.
אך יש השואלים: מה יהיה אם אמריקה לא תעמוד בהתחייבויותיה?
ואמנם קיימות דוגמאות לכאן ולכאן, וייתכן שבהקשר זה צריך יהיה לבדוק את האפשרות שלפחות חלק מהדברים שסוכמו יעוגנו בהחלטות או בהצהרות של הקונגרס האמריקאי. אין זו הדילמה היחידה שמתעוררת. אם אכן יתברר כי יש אמת בידיעה שהסיכומים המוצעים כרוכים בדרישה שעם חידוש השיחות תיכנס ישראל למשא ומתן על הגבולות העתידיים בינה לבין המדינה הפלסטינית המתוכננת - זה מסוכן ובלתי הגיוני.
השיקול הביטחוני הוא העיקרי
מעבר לכל עניין לגיטימי אחר - זכויות היסטוריות או אידיאולוגיות - השיקול הביטחוני חייב להיות השיקול העיקרי לגבי שרטוט הקו המפריד בינינו לבינם, קל וחומר לנוכח המתרחש בעירק, הנתונה לחדירה מתמדת מצד האירנים, ולנוכח המציאות בעזה ובלבנון.
עניין הגבולות בני ההגנה צריך, אפוא, להיות מרכיב מרכזי בכל התייחסות לגבולות, ובוודאי שלא ניתן לדון מראש בעניין הגבולות ללא הבטחת קיומן של הדרישות האחרות בעניין זה.
ייתכן שארה"ב העלתה את הדרישה הזאת כדי לפצות את הפלסטינים ואת ועדת הליגה הערבית על הסכמותיה עם ישראל - אך ישראל לא תוכל להרשות לעצמה להיכנס בעניין הגבולות למבוך שקשה יהיה לה להיחלץ ממנו.
ממשל אובאמה רוצה מאוד להראות שהתהליך המדיני חי ונושם, ולישראל בהחלט היה עניין לסייע לו בכך. אך גם אם יתחדשו השיחות, אין כל ערובה להצלחתן. אדרבה, יש להניח שהפלסטינים ימשיכו בתרגיליהם כדי לטרפד אותן בכל שלב. אך מעתה חובת ההוכחה היא לא על ישראל אלא על הפלשתינים, שבינתיים ממשיכים להשמיע דרישות והצהרות קיצוניות.
בזמן כתיבת שורות אלה טרם ברור אם הממשלה תאשר את ההסכמות עם ארה"ב או לא, אך יש לקוות שכל מי שיידרש להשמיע את קולו יראה את התמונה כולה, ולא רק את שעון 90 הימים.