לבנת חבלה

פרס לעידוד היצירה ביידיש ומלגה מיוחדת לעידוד לימוד הלדינו, פרס לעידוד היצירה הספרותית למדענים ופרס לעידוד היצירה של אמן מעל גיל 35. את כולם מאפיין דבר אחד: בצירוף המילים "פרס", "עידוד" ו"יצירה" לא תמצאו ולו משב אחד של רוח חיים וחיוניות. נהפוך הוא, נודפים ממנו ניחוחות של סכנת הכחדה והיעלמות, כאילו היו אלה התושבת שעליה מוגשים הפרסים האמורים. ועכשיו, הודות לשרת התרבות לימור לבנת, הצטרפה גם הציונות לגווארדיה הנכבדת אך מוכת הגורל הזו, בה חברים שלל לשונות ותופעות תרבותיות שזקוקות לחיזוקים חיוביים כדי להתקיים.

אכן, דאגתה של שרת התרבות מובנת. כבר הרבה זמן שלא ראינו הצגה ציונית טובה כזו, על חלוצים ושממה וערבים שמתנפלים על יהודים בעלי זרוע אחת. אין ספק שבאמת מדובר בזן נכחד שראוי לכל עידוד אפשרי. הרי אפילו באריאל אי אפשר למצוא הצגה שכזו. כי עם כל הכבוד לאהבת העם והמולדת שמפעמת בשיריו של אייל גולן, בסטנד-אפ של אורי חזקיה ובהצגות "פיאף" ו"מי מפחד מוירג'יניה וולף", בשלב זה נראה שהדבר היחיד שיעלה על בימת היכל התרבות המפורסם במדינה ויהיה קרוב ליצירה ציונית כשרה והגונה הוא המופע של יובל המבולבל.

אלא שאל הכרזתה בדבר ייסודו של הפרס המלבב לעידוד היצירה הציונית צירפה כבוד השרה יוזמה לשינוי הקריטריונים לתמיכה במוסדות תרבות: רק אלו שיתחייבו להופיע בכל חלקי ארץ ישראל המנדטורית – אם כבר ציונות, אז שבאמת תהיה של פעם – רק אלו יזכו לתקצוב של משרדה. ועם כל האהדה למפעל לשימור זנים נכחדים, כאן הלכה השרה הנמרצת צעד אחד רחוק מדי.

שכן לא רק ציונות הפרחת השממה היא זן נכחד. גם ציונות המדינה היהודית והדמוקרטית – הלא היא ציונות שוויון הזכויות לכל אזרחיה וציונות חופש המצפון, אם לצטט ממגילת העצמאות – נמצאת בסכנת כליה. תעיד על כך היוזמה העממית שעליה התבשרנו הבוקר: לאסור על דביר בנדק לפרסם את בנק המזרחי משום שקרא לשרת התרבות להתפטר בעקבות היוזמה המפוקפקת שלה. כן, כן - זוהי, מסתבר, הציונות החדשה: על אדם שמפרסם בנק לא לקרוא להתפטרותו של שר מכהן. ויש לציונות הזו אפילו שורשים היסטוריים, יאמרו סנגוריה. הרי לא סתם בחר הרצל לייסד את מדינת היהודים בבאזל דווקא: היא שוכנת בשווייץ, המדינה שבה הבנקים הם מעל לכל.

מצב חדש נוצר בישראל. שרת התרבות הלכה בעקבות שר החוץ שלה והשאירה את ראש ממשלתה מאחור. זה עדיין מלהג לילות כימים על השאיפה הכנה לשלום וממאן לומר את אשר הוא ובוחריו רוצים באמת לשמוע: אין תהליך שלום וגם לא יהיה. לבנת, לעומתו, אזרה אומץ ואחרי שנה וחצי של מראית עין ממלכתית, במהלכה התיימרה להכיל גם את ששנוא עליה ועל מצביעיה, החליטה לשים סוף למשחקים. אין יותר חופש יצירה, מעתה והלאה כספי משלם המסים ילכו רק למי שמתיישר עם רצונה, שהוא – אין מנוס מלהודות – גם רצון הרוב. והרוב בישראל לא רוצה כרגע אמנים שלא מסכימים לחצות את הקו הירוק.


זה לא שליוצרים הסרבנים אין חלק במצב החדש הזה. הרי עמדה בפניהם האפשרות להתנות את הופעתם באריאל בכך שבלוח המופעים של ההיכל הנכסף ייכללו גם הצגות שאינן רק בגדר שעה קלה של אסקפיזם. אלא שהם הצהירו מבעוד מועד שהם אינם מוכנים לקחת חלק בשום מופע שיעלה בעיר, גם לא בכזה שיערער במעט את אשליית הנורמליות של תושביה, ובכך למעשה קבעו כי בלאו הכי אין להם שם עם מי לדבר.

הוויתור הזה על תושבי אריאל כברי שיח הביא לכך שישראל כולה עומדת עכשיו לוותר על יוצריה. ונדמה כי רק עתה, כשמתנהל מולם קמפיין לאומי, התעוררו אלה האחרונים ושמו לב שמשהו השתנה בשנים האחרונות: מעמדה של אריאל כחלק בלתי נפרד מהמדינה יותר מובן מאליו מזה של חופש הביטוי, ולפיכך חרמות ועצומות אולי לא היו מהלך נבון במיוחד.

כך או כך, כרגיל, מוטב להתעורר מאוחר מלעולם לא, שכן המערכה האחרונה כבר החלה. תמו ימיה של ציונות המדינה היהודית והדמוקרטית. היא אפילו בדרך להיות מוצאת מרשימת הזנים המועמדים לשימור. ברוכים הבאים לעידן ציונות ההליכה בתלם.

ובקשר לפרס עידוד היצירה – הוא, כמובן, שמור לציונות הפרחת השממה.