צה"ל, זה כל מה שנשאר

צה"ל הפך בשנה האחרונה לשק חבטות זמין ופופולארי. בחדשות, בטורי דעה ובשיחות הסלון בימי שישי, מתנצחים ביניהם המומחים מי ירמוס את כבודם של מפקדי צה"ל וחייליו ברגל גסה יותר. כמה מאותם מומחים, שמעולם לא חוו את גודל האחריות, את מגבלות הסמכות ואת ריח אבק השריפה, מבלבלים במכוון בין הצורך לתקן ולהעצים ערכים ישראליים, לבין יצרים ואינטרסים אישיים. לא הפוליטיקה חדרה לצבא, אלא הפוליטיקאים ושלוחיהם שמעולם לא צעקו "אחרי" משתמשים בצבא כדי לכסות את קלונם וחדלונם.

צה"ל לא רווה נחת תקשורתי בשנה האחרונה. יש האומרים, ואולי אף במידה של צדק, שצה"ל על מפקדיו וחייליו "קנו ביושר" את הביקורת. יחד עם זאת, חוסר הפרופורציה והלהיטות לפרוק את כל התיסכולים על לובשי המדים עומד להטביע את האי האחרון של שפיות ומוסר, שנותר במימיה העכורים של הביצה בה אנחנו חיים. כבר היום, 60 אחוז מברי הגיוס אינם שותפים בנטל ההגנה על גבולותיה של המדינה וביטחון תושביה. בקצב ובאינטנסיביות בה פועלים "שוחטי הפרות הקדושות", לא רחוק היום בו נאלץ לשכור את שרותם של שכירי חרב או להכנע לאויבנו.

הטרקטורון (והבן) של צ'יקו תמיר, הרכב (ואישתו) של עימאד פארס, הציוד הצבאי (וחברתו) של אל"מ ישראל דניאלי התערבבו עם ארועי השייטת ב"מרמרה" ועם חקירתם של מפקד חטיבת "גבעתי" וחייליו ב"עופרת יצוקה". "המסמך" של סא"ל בועז הרפז, שכמעט הטיל כתם בלתי נמחק על האלוף יואב גלנט, נמהל עם ארוע הירי בנעלין, שספק עם היה בו ממש כדי להעמיד לדין את סא"ל עומרי בורברג. איזה חומר נהדר למחרחרי החבטות שלא מוצאים שום הבדל בין הארועים והאנשים.

תחושת הבעלות על "צבא העם", זה הלובש מדים בסדיר, בקבע ובמילואים, אינו מקנה זכות למי מאיתנו להשפילו, גם אם טעה. אין דינם של צ'יקו, עימאד ודניאלי דומה ושווה לדינו של הרפז, ולבטח אין כלום במשותף עם התנהגותם של לוחמים ושיקול דעתם של מפקדים בעת מלחמה. יצחק רבין ז"ל, שנחשב לאיש ישר דרך ומודל לדוגמא אישית, התפטר בגלל כמה מאות דולרים בחשבונה של אישתו. 15 שנה לאחר אותו ארוע, נבחר רבין לראשות הממשלה בשנית. כולנו סלחנו לו על "חשבון הדולרים". צ'יקו תמיר, עמאד פארס וישראל דניאלי שהלכו בראש לוחמיהם ונתנו לנו כמה רגעי שלווה וביטחון, לא יחזרו לשרות צבאי בעוד 15 שנים, לפחות ניתן להם לצאת בגב זקוף ובראש מורם.

מפקדים וחיילים שבחרו להתנדב ולשרת בצה"ל בכלל, וביחידות קרביות בפרט, ואשר חרפו את נפשם כדי שנוכל להמשיך שגרת חיים נורמאלית, צריכים לדעת שמותר להם לטעות ושעליהם להשתפר כדי להמנע מטעויות דומות בעתיד. אם נמשיך לחבוט בהם ולסלקם, נשאר ללא בעלי ניסיון ונרתיע אחרים מלקחת אחריות, להוביל ולהנהיג חיילים תחת אש. בסא"ל בועז הרפז צריך לחבוט בראש חוצות ולהוקיעו בכל דרך, כי גורל בנינו ובנותינו לא היה ראוי להינתן בידיו. מי שלא מבין כי יש הבדל בין חייל שלקח שלל ובזז, לחייל אחר שהורה לילד לפתוח תיקים חשודים, לא היה מעולם תחת אש ולא שמר מעולם על גבו של חברו.

במדינה בה מעריצים רק את העשירים, במדינה בה כמעט בכל יום מתרחש ארוע של אלימות במשפחה, נבחרי ציבור נתפסים בקלקלתם וה"מאפיה" מחסלת חשבונות ברחובות ללא חשש, אנחנו חייבים לשמר את צה"ל כמודל אחרון לחיקוי. אי אפשר לקנות צבא הגנה למדינה. צריך ונכון להעביר ביקורת ולשמר את הערכים הישראליים, אך אל לנו "לשפוך את התינוק עם המים" כי אין לנו זמן ללדת צבא חדש.